רפורמיסטים איראנים

הרפורמיסטים (בפרסית: اصلاح‌طلبان) הם פלג פוליטי באיראן. מדובר במספר ארגונים, שפועלים במסגרת המג'לס (הפרלמנט האיראני), והבחירות לנשיאות המדינה. כוחם של הרפורמיסטים מוגבל יחסית, שכן עקרון "שלטון חכם ההלכה" מעניק סמכות בלתי מוגבלת למנהיג העליון. בהכללה, הרפורמיסטים תומים בהרחבת הדמוקרטיה והחברה האזרחית האיראנית, וברעיונות של חירות וזכויות אדם, תוך התנגדות לנוכחות הרבה של מונחים כמו "ג'יהאד", ו-"מות קדושים" בשיח הציבורי. עם זאת, רובם ידגלו בשינוי מבפנים, מתוך מוסדות הרפובליקה האיסלאמית, ולאו דווקא יתמכו בחילון מלא של החברה.

ארגון הגג והקואליציה המרכזית בתוך התנועה נקראת "המועצה לתיאם חזית הרפורמות", עם זאת, ישנן קבוצות שלא סרות למרות המועצה.

שתי הקדנציות של הנשיא מוחמד ח'אתמי בין 1997 ל-2005 מכונות "עידן הרפורמה" ^[1]. תומכיו מכונים "תנועת השני בח'וראד", על שם יום היבחרותו של ח'אתמי לפי לוח השנה האיראני. גם הנשיא חסן רוח'אני, שכיהן בשנים 2013–2021, וכן הנשיא הנוכחי, מסעוד פזשכיאן, שנבחר בשנת 2024, מזוהים כרפורמיסטים^[2][3].

לעיתים, תנועת הרפורמה מכונה תנועת השני בח'וראד. הכינוי מתייחס לכלל תומכי הנשיא ח'אתמי שנבחר בשנת 1997, ולעיתים, מתייחסת ספציפית לקואליציה של 18 קבוצות ומפלגות^[4]. המפלגות הרפורמיסטיות המוכרות ביותר הן:

• חזית ההשתתפות באיראן האסלאמית: המפלגה המזוהה ביותר עם הנשיא ח'אתמי, שתוארה כחברה הדומיננטית ביותר בתנועת השני בח'וראד ב-1997^[5].^[6][4]
• מועצת אנשי הדת הלוחמים: דמויות מפתח הם מוחמד ח'אתאמי, והאדי ח'אמנאי.^[6] זו, קמה בשנת 1987, בעקבות פיצול באגודת אנשי הדת הלוחמים, שהייתה, בשנות ה-80, הארגון הפוליטי היחיד במדינה. בתחילה, היא ייצגה את הפלג הקיצוני והפופוליסטי באגודת אנשי הדת הלוחמים, אך החל משנת 2007, המפלגה דוגלת בהגבלות על כוח הפקידות בפוליטיקה האיראנית ובהרחבה מוגבלת של חירויות הפרט, באופן ש-"לא יוביל לחילוניות וליברליזם"^[7]. המפלגה טענה בעבר כי המהפכה האיראנית "סטתה ממטרותיה"^[8].
• ארגון המוג'הדין של המהפכה האסלאמית באיראן: ארגון בעל נטייה סוציאליסטית^[9], שמתואר כרדיקלי בענייני כלכלה, אך יחסית ליברלי בענייני תרבות.

יסודות הרעיונות הרפורמיסטיים נטועים בפעילותם של מספר אינטלקטואלים איראנים. אחת הדמויות החשובות בה היא עבד אל-כרים סורוש, שהיה במשך שנים רבות הקול היחיד שביקר בפומבי את מדיניות המשטר, בהרצאותיו באוניברסיטת טהראן. הנוכחים באותן הרצאות יצרו את גרעינה של תנועת השני בח'וראד. דמות חשובה נוספת היא סעיד חג'ריאן, התאורטיקן הראשי מאחורי התנועה והאסטרטג הראשי במחנה של חתאמי .

הליבה של התנועה הרפורמיסטית מורכבת מאנשי שמאל אסלאמיים, שתמכו במהפכה האיסלאמית, אך ירדו מקרנם ונפסלו מהתמודדות לתפקידים ציבוריים לאחר מותו של האימאם ח'ומייני בשנת 1989^[10]. דוגמאות לדמויות כאלה הן עבד אל-כרים סורוש, סעיד חג'ריאן, אכבר גנג'י, עלי אכבר מוחתשמיפור^[11], אברהים אשארזאדה, מוחסן מירדמאדי, ומיר-חוסיין מוסאווי.

התמיכה בח'אתמי בבחירות 1997 הייתה נרחבת, בכלל שדרות החברה, המעמדות, והמחוזות. אפילו חברי משמרות המהפכה האסלאמית, תלמידי הסמינר התאולוגי בעיר הקודש השיעית קום^[12] וחברי בסיג' הצביעו עבורו^[13]. עם זאת, מרבית תומכיו הגיעו ממעמד הביניים - סטודנטים, נשים ופועלים עירוניים.^[12]

התנועה החלה עם ניצחונו המפתיע של מוחמד חתאמי, ב-23 במאי 1997^[14], לנשיאות עם כמעט 70% מהקולות.

חתאמי נחשב לנשיא הרפורמיסטי הראשון של איראן. הקמפיין שלו התמקד בשלטון החוק, דמוקרטיה והכללת כל האיראנים בתהליך קבלת ההחלטות.

זמן קצר לאחר עלייתה של תנועת השני בח'וראד, במרץ 2000 התבצע ניסיון התנקשות בסעיד חג'ריאן, האסטרטג הראשי של המחנה הרפורמיסטי. הוא נורה בפניו על סף דלת מועצת העיר של טהראן על ידי חמוש שנמלט על אופנוע עם שותף. הכדור חדר דרך לחיו השמאלית וננעץ בצווארו. הוא לא נהרג אך היה בקומה^[15] במשך זמן מה. במהלך התרדמת שלו, קבוצות של צעירים שמרו במשמרות על בית החולים סינה, שם טופל. עקב פציעה זו, חג'ריאן משתמש כעת במקל הליכה, וקולו מעוות.^{[16] [17]}

התוקף המורשע, סעיד אסגר, שהיה חבר במיליציית הבסיג ', הואשם ברצח, אך לפי דיווחים, ריצה רק חלק קטן מעונש המאסר ל-15 שנים שהוטל עליו^[15][16].

מועמדים רפורמיסטים קיבלו 75% מהקולות בבחירות המקומיות של 1999.^[18]

ב-9 ביולי 1999 (ה-18 בחודש טיר, לפי לוח השנה האיראני), התרחשה הפגנה במעונות של אוניברסיטת טהראן בתגובה לסגירת עיתון סלאם על ידי הממשלה. ההפגנה הסתיימה באלימות ובמוות של אזרח איראני צעיר לצד נפגעים רבים. ההפגנות נמשכו במשך כמה ימים, והתפשטו לרוב הערים באיראן, וליותר מתשעים וחמש מדינות ברחבי העולם. באותה תקופה, אלה היו ההפגנות הגדולות ביותר באיראן נגד הממשלה מאז המהפכה האסלאמית ב-1979. שלושה חודשים אחרי ההפגנות, שהותקפו בידי קבוצת מיליטנטים רדיקלית, נשא הנשיא ח'אתמי נאום, שהגן על תוכניותיו לרפורמה, אך קרא לשמור על יסודות הממשל. הוא קרא לשינוי השיטה מבפנים, תוך שמירה הן על האלמנט האיסלאמי, והן על האלמנט הרפובליקני.^[19]

בשנת 2003, קבוצת הסטודנטים המובילה באיראן למען הדמוקרטיה, דפתאר-א תחקים-א-והדאת, קראה ליום מחאה לאומי ב-18 בטיר כדי להנציח את המחאה של 1999. יש הסוברים שהכישלון של המחאה הזו הביא מכה אנושה לתנועת הרפורמה^[20].

לפי העיתונאי אפשין מולאווי(אנ'), איראנים רבים קיוו שהיום יוביל להתקוממות גדולה, אך במקום זאת ההפגנות דוכאו באלימות, תוך שימוש בשיטת "מקל וגזר". בנוסף להפגנת כוח ומספר רב של מחסומים, המדינה שיבשה את שידורי הטלוויזיה הלויניים, ואף אפשרה, באופן שקורה לעיתים רחוקות בלבד, לקיים הופעות פופ בחוץ, כדי להניא צעירים מלהפגין.

לבחירת לפרלמנט שנערכו בשנת 2000, זכו הרפורמיסטים לרוב - 69.25% מהמצביעים, כ-26.8 מיליון, מתוך 38.7 מיליון המצביעים שהצביעו בסיבוב הראשון. בסופו של דבר זכו הרפורמיסטים ב-195 מתוך 290 המושבים במג'לס^[18].

זבינואר 2004, זמן קצר לפני הבחירות לפרלמנט, סיימה מועצת שומרי החוקה, אסרה איראן על כ-2500 מועמדים רפורמיסטים להתמודד בבחירות. מדובר בכמעט מחצית מכלל המועמדים, כולל 80 חברי פרלמנט. יותר מ-100 חברי פרלמנט התפטרו במחאה ומבקרים התלוננו שהמהלך "ניפץ כל יומרה לדמוקרטיה איראנית"^[21].

בבחירות לנשיאת ב-2005, מוסטפא מוין(אנ') ומהדי כרובי היו המועמדים העיקריים של תנועת ה-2 בחוראד. עם זאת, אף אחד מהם לא הגיע לסיבוב השני של הבחירות. מוין הגיע למקום החמישי וקרובי שלישי בסיבוב הראשון.

שני המועמדים הרפורמיסטים המובילים בבחירות לנשיאות ב-2009 היו מיר-חוסיין מוסאווי ומהדי כרובי. בבחירות ניצח מחמוד אחמדינז'אד השמרן. תומכי מוסווי לא קיבלו את תוצאות הבחירות ויזמו שורה של הפגנות. לאחר ימים רבים של מחאה נגד תוצאות הבחירות, ההפגנות לאלימות כאשר הבסיג' (מיליציה נאמנה לרפובליקה האסלאמית) החלה לתקוף את המפגינים, ולהפך. בעקבות זאת, חלק מהמפגינים הפנו את זעמם כלפי הממשלה עצמה וניסו להפיל את הרפובליקה האסלאמית. ההפגנות, נמשכו מספר חודשים^[6].

מסעוד פז'קיאן נבחר בבחירות מיוחדות לאחר מותו של נשיא איראן אברהים ראיסי בהתרסקות מסוק ב-19 במאי 2024^[22]. הוא השיג כמעט 16.4 מיליון מתוך יותר מ-30 מיליון קולות, וגבר על יריבו העיקרי סעיד ג'לילי שקיבל כ-13.5 מיליון קולות.^[23] הבחירות נתפסו כניצחון עבור הרפורמיסטים.^[23] פז'שקיאן מתואר כאיש מרכז. הוא הבטיח כמה רפורמות כלכליות, פוליטיות ותרבותיות; עם זאת, האייתוללה עלי חמינאי שומר על סמכות ההחלטה בכל נושאי המדינה המרכזיים^[24].

הממשלה האיראנית מתנגדת לתנועה הרפורמיסטית גם כאשר אנשיה נבחרים לנשיאות. בתקופת חאתמי, עיתונים רבים נפתחו נסגרו בידי בידי בית המשפט, כהני דת שהיו ביקורתיים כלפי עקרון שלטון חכם ההלכה נאסרו, והייתה רדיפה של מיעוטים אתניים ודתיים, ואף רציחות פוליטיות^[25].

כמו כן, במערכות בחירות רבות, כגון הבחירות לנשיאות ב-2005, רצו מועמדים רפורמיסטים רבים, באופן שגם פיצל את הקולות ביניהם, וגם גרם לאחוז הצבעה נמוך בקרב תומכיהם^[26].

לכן, יש המבקרים את התנועה הרפורמיסטית על כך שהיא: "מפוצלות מדי מכדי להקים סמכות פוליטית, נאיבית מדי לגבי העקשנות של האליטה סביב חמינאי, וחסרת גמישות מכדי לעקוף את האיסור על מפלגות פוליטיות באיראן על ידי יצירה ושמירה על צורות גיוס חלופיות" כמו כן, קיימת ביקורת על היעדר אסטרטגיה ברורה וקוהרנטית ליצירת קשרים עם הציבור הרחב^[27].

כמו כן, למרבה האירוניה, הם הפכו לקורבן של הצלחותיהם בבחירות. שליטתה של התנועה הרפורמיסטית הן בנשיאות והן בפרלמנט משנת 2000 עד 2004 גרמה לה, בעיני איראנים רבים, להיראות חסרת יכולת וחלק מהשיטה המושחתת^[28].

מכיוון שחילוניות והתנגדות לשריעה אסורות באיראן, זוהי אידאולוגיה שמעודדים בעיקר ארגונים פוליטיים בפזורה האיראנית. מפלגות אלו שואפות לחילופי שינוי משטר, לרוב בעזרת סיוע חוץ והתערבות צבאית. קיימים מבקרים לשאיפה זו, כגון איש האופוזיציה הגולה מוחסן סגזגארה "אל תתערבו. תשאירו את העניינים האלה לעם האיראני". לדידו, על אמריקה לקרוא לחופש ודמוקרטיה, אך לתת את ההנהגה לקבוצות רפורמיסטית מקומיות, במקום ליצור אופוזיציה בגלות^[29].

קיימת אנשים ששואפים לבצע מחדש את משאל העם ב-1979 שהקים את הרפובליקה האסלאמית באיראן, ובו היו שתי אפשרויות, "כן", ו-"לא". התנועה משתקפת בגרפיטי שמופיע ברחובות טהרן, בו כתוב, בפשטות, "לא"^[30]. יש המבקרים קריאה זו, שכן מדובר ברצון לבצע שינוי מערכתי ללא בנייה של התארגנות פוליטית^[31].