שטר ושוברו בצידו
שטר ושוברו בצידו הוא ביטוי עברי לפיו יכול אדם ליהנות מיתרונות שמעניקה לו התנהגות מסוימת או מערכת נסיבות מסוימת, אך עליו להכיר בכך שהתנהגות זו או מערכת נסיבות זו יכולה לשלול יתרון המוענק לו או לחייב אותו, בהתקיים תנאים מסוימים, גם אם הדבר יהיה לרעתו.
הדימוי המובע בביטוי הוא כי הנהנה מהיתרונות שמעניקה התמורה לשטר שמסר, צריך לזכור כי בצידו של השטר יש שובר המחייב פרעונו אם וכאשר תתקיימנה הנסיבות המחייבות זאת.
הביטוי התגבש בפסיקה הישראלית לכלל ראייתי לפיו אדם מחויב לגרסה מסוימת אותה מסר, וכי אם גרסה זו מופרכת, הרי שעליו לשאת בתוצאות הנובעות מכך.
בהקשר של המשפט הישראלי, השתמש לראשונה בביטוי השופט משה זילברג בפסק דינו ע"פ 23/58 בעניין היועץ המשפטי נ. בייטנר, פ"ד יב (537), שם דן בעניינו של אדם שנאשם בכך שגרם לילד חבלה חמורה בכך שזרק עליו אבן ופגע בעינו. אותו אדם טען כי זרק את האבן לכיוון שונה לחלוטין, ולא התכוון לפגוע בילד. בית המשפט קבע:
- "משנדחתה טענתו של המערער בדבר זריקת האבן בכיוון אחר וזאת לא בשל מהימנות גרסתו של הקטין בלבד אלא מפני שגרסת הנאשם נמצאה per se מבחינת עצמה בלתי מהימנה, הרי שנשבר שוברו של השטר, והחלק הראשון של עדות המערער, קרי השטר, יכול היה לשמש ראיה מסייעת לעדותו של הקטין"
כך, אם נותן הנאשם הסבר "תמים" לעובדה מרשיעה, והסבר זה נפסל (ובלשון הפסיקה "השובר נשבר"), אין ביכולתו להביא הסברים נוספים לעובדה המרשיעה, והעובדה המרשיעה יכולה לשמש כסיוע מקום בו זה נדרש.