בבא בתרא צא א – ויקיטקסט

ביין סבר לה כר' יהודה בן בתירא. דלמעט את התיפלה מותר:

שכיח משחא טפי. ואע"ג דמשתכר לא מפקע השער כלום:

חד אמר אין משתכרין בביצים פעמים. דאין משתכרין בביצה שני ביצים:

וחד אמר תגר לתגרא. שלא ימכרנה חנות אחד לחנות אחר שישתכרו ב' פעמים בביצים:

מתריעין על הפרקמטיא. כעין שרגילין להתריע על עצירת גשמים כך מתפללין ומתריעין על הפרקמטיא שלא תיזול משום דאיכא הפסד בעלי בתים:

והוא דזל וקם י' בשיתא. שהיו נותנין י' בגדי פשתן באותן דמים שקנו ו' דהשתא איכא הפסד גדול מש"ה מתריעין:

אין יוצאין.^[4]מפני רעב מא"י לחוצה לארץ אא"כ נתיקרו החטים שעמדו סאתים בסלע דודאי רעב ויוצאין:

אפי' עמדה סאה בסלע. דיוקר גדול הוא לא יצא: מה עלתה לה שאין בידה כלום:

קיימא מנו בייתיה. איכא דאמרי מי שיתמנה במקומו בביתו ומשל הוא. כלומר עד שלא מתה אשתו של בועז היתה רות מזומנת שקמה תחתיה:

ואמר המור"ה מנו בייתיה. היינו מקוננות שמקוננת לה ויושבת במקומה:

^[5]שעשה לל' בניו ול' בנות. שהי' לו. ששים משתאות משנולדו. ובשלחן חוצה לבנותיו עשה ל' משתאות:

וכשהכניס בניו לחופה עשה ל' משתאות. הרי כאן ק"כ^[6] משתאות:

אמר אבצן למה איזמנינן. הא אין לו בנים שיזמנני לחופתן שהוא כפרדה עקרה שאין לה בנים:

מתו בחייו. של אבצן:

בחייך ילדה איתתך [שיתין שיתין למה ליך] ואיכפיל ואוליד חד דטב דמשיתין זריז כנגד מנוח אמר שהיה לו שמשון שהיה טוב מששים בנים הללו לפי שהיה אומר כך אבצן אירע לו כך. ואית דמפרשי ליה כנגד אבצן ממש שהיו לו ששים בנים וכולם מתו בחייו ואח"כ היה לו בן שיצא ממנו דוד מלך ישראל שהיה טוב מכולן:

וסימן לגירסא טמא טמא. אמתלא שהיתה אמו של המן שהיה טמא היתה בת עורב שהוא טמא:

טהור טהור. בת כרנבו כמו כרים שהן טהור היא היתה אמו של אברהם:

לתשובת המינין. שידעו ויכירו שלא נכחד דבר מתלמידי חכמים:

כותא וקדרו. מקומות הן:

עיברא זעירא. אותו מעבר קטן:

קנג. ת"ר אין מוציאין פירות מארץ ישראל לחוצה לארץ דברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות ורבי יאודה בן בתירה מתיר ביין מפני שהממעטו ממעט את התפלה. וקיימא לן כותיה כדאיתברר לקמן. וכשם שאין מוציאין מן הארץ לחוצה לארץ כך אין מוציאין לסוריא ורבי מתיר מהפרכיא להפרכיא. ולית הלכתא כותיה:

קנד. ת"ר אין משתכרין בארץ ישראל בדברים שיש בהן חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות. ודוקא באתרא דלא שכיחי טובא אבל באתרא דשכיחי שפיר דמי. אמרו עליו על רבי אלעזר בן עזריה שהיה משתכר ביין ושמן ביין סבר לה כרבי יהודה בן בתירה ובשמן משום דבאתריה דרבי אלעזר בן עזריא שכיח משחא. וקימא לן כותיה בתרויהו, וכן כל כיוצא באלו:

קנה. ת"ר אין משתכרין פעמים בבצים פליגי בה רב ושמואל חד אמר (זנזא) [זוזא] לחבריה נוסחא אחרינא על חד תרין וחד אמר (טעמא נינהו וחד אמר) מתגר לתגרא אבל (מזנזא) [מזוזא] לחבריה דהיינו חד על תרין שרי. וכיון דלא מסימי עבדינן כדברי המיקל, דקימא לן בשל סופרים הלך אחר המקל:

קנו. ת"ר מתריעין על הפרקמטיא שהוזלה ואפי' בשבת אמר רבי יוחנן כגון כלי פשתן בבבל ויין ושמן בארץ ישראל. וה"ה לשאר פרקמטיאות בזמן שרוב מחיית אנשי המקום ממנה, דומיא דכלי פשתן בבבל ויין ושמן בארץ ישראל אמר רב יוסף והוא דזל וקם שוה עשרים בשיתא. וש"מ דהלכתא כרבי אלעזר בן עזריה דשרי להשתכר ביין ושמן:

קנז. ת"ר אין יוצאין מן הארץ לחוצה לארץ אלא אם כן עמדו סאתים חטים בסלע אמר רבי שמעון במה דברים אמורים בזמן שאינו מוצא ליקח אבל מוצא ליקח אפילו סאה בסלע לא יצא. ולית הלכתא כותיה, אלא לא שנא מוצא ליקח ולא שנא אינו מוצא ליקח אם עמדו סאתים חטים בסלע יוצא כתנא קמא. ומסתבר דהיכא דאינו מוצא ליקח, אפילו עמדו ארבע סאין בסלע יצא, משום דדמי לפירות בזול ומעות ביוקר דקימא לן יצא כדבעינן למימר קמן, ותנא דקתני אין יוצאין אלא א"כ עמדו סאתים בסלע כשמוצא ליקח קאי ודלא כר' שמעון:

קנח. וכן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו ומפני מה נענשו מפני שיצאו מן הארץ לחוצה לארץ נאמר ותהום כל העיר עליהם ותאמרנה הזאת נעמי חזיתם נעמי שיצאה מן הארץ לח"ל מה עלתה לה:

קנט. אמר רב חנן בר רבא אלימלך ושלמון ופלוני אלמוני ואבי נעמי כלן בני נחשון בן עמינדב היו מאי קמ"ל שאפילו מי שיש לו זכות אבות אינה עומדת לו בשעה שיוצא מן הארץ לח"ל:

מהפרכיא להפרכיא. פירוש מן עמאלה קאיד אלי עמאלה קאיד אכר.

וסימניך הטמא טמא והטהור טהור. פירוש המן שהיה טמא אמיה אמתלאי כו' ואברהם שהיה טהור שם אמו אמתלאי בת קרנבו שהוא עוף טהור. למאי נפקא מינה לתשובות המינים שאינם מודים בתורה שבעל פה אלא בתורה שבכתב בלבד וזו היא תשובתם שאומרים להם אלולי הקבלה מניין היינו יודעים דבר זה ומאחר שאתם מודים בזה שהוא מקבלה הודו גם בתורה שבעל פה וכל דבר שהוא בידינו קבלה. אמר רבי חייא אפילו מצאו אלימלך מחלון וכליון סובין בארץ ישראל לא יצאו לחוץ לארץ אלא מפני מה נענשו לפי שהיה להם לבקש כו'.