ברכות יא ב – ויקיטקסט

תניא נמי הכי אין אומרים אהבה רבה אלא אהבת עולם, וכן הוא אומר "ואהבת עולם אהבתיך":   וכן פסק רבינו האיי ורבינו אלפסי ז"ל. והא דאמרינן "שכבר נפטר באהבה רבה"- מרה דשמעתא שמואל, וכבר אדחייה ממתניתי'. ויש מי שפוסק כשמואל משום דבסוגין דבסמוך נקט לה הכין דאמרינן "אילימא דאמר יוצר ולא אמר אהבה רבה..לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור.." - אלמא לישנא דוקא הוא. ומקצת מן הגאונים ז"ל נסתפקו בדבר זה ונהגו עצמן לומר בשחר אהבת עולם ובערב אהבה רבה.

השכים לשנות- עד שלא קרא קריאת שמע צריך לברך; משקרא ק"ש אינו צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה:    וגרסינן עלה בירושלמי והוא ששנה על אתר. וכתב הראב"ד ז"ל שיש גרסאות שגורסים "והוא שקרא על אתר". ולאותה גירסא כל שקרא קריאת שמע סמוך לאהבה רבה יצא ידי ברכה כל היום לפי שכבר בירך על התורה פעם אחד בבקר. אבל לספרים דגרסי "והוא ששנה על אתר" אין הברכה מצויאתו אלא מידי קריאה הסמוכה, הא אם הפסיק וחזר וקרא צריך הוא לחזור ולברך.

ובתשובה לרבותינו הצרפתים השיבו שלא הצריכו בירושלמי לחזור ולברך בשלא שנה על אתר אלא בשנפטר באהבה רבה לפי שהיא אינה נראית ממש כברכת התורה אבל במברך "אשר בחר בנו" יצא ידי חובת כל היום, ואפילו הפסיק והלך למלאכתו וחזר וקרא, והיינו שהוצרך להשמיענו בירושלמי בברכת אהבה רבה ולא השמיענו כן בעלמא ואנן ידעינן דכל שכן בשנפטר באהבה רבה. ואפשר נמי דבירושלמי פליגא אגמרין מדלא אמרו כן בגמרא. ומכל מקום במי שרגיל לקרות ולעסוק בתורה והולך למלאכתו קצת ודעתו על הלמוד למהר ענינו ולחזור על לימודו- אינו צריך לחזור ולברך, אפילו לדעת הירושלמי. והביאו ראיה מרבינו תם ז"ל שלא היה מצריך ברכה "לישב בסוכה" אלא מסעודה לסעודה, ואפילו הלך לעסקיו ולאחר מכן נמלך לישן אינו חוזר ומברך, וכל שכן כאן שאינו מסיח דעתו מן הלימוד. ועל כן נהגו שלא לברך.

ובשם רש"י ז"ל אמרו תלמידיו כשהיה משכים לקרות היה מברך לקרות בתורה וכשהוא הולך לבית הכנסת חוזר ומברך, כמו אותן הימים שלא השכים לקרות, ונותן טעם לדבריו כמו שהקורא בתורה מברך ברכת התורה ולא חשיבא ברכה לבטלה, ואף על גב שכבר בירך קודם בפרשת קרבנות ואיזהו מקומן ורבי ישמעאל, והוא הדין דהכא לא חשיבא ברכה לבטלה.  והשיבו עליו בתוספות דלא דמי לקורא בתורה דהתם אפילו בירך על עסק התורה שעסק בפני עצמו, צריך הוא לחזור ולברך על קריאתו בציבור שכך תקנו לברך שם(?) "אשר בחר בנו" כמו שנתקנה ברכה לאחריה וכמו שנתקנה ברכת "אשר בחר בנביאים טובים" על ההפטרה. ועוד דאפילו במקום דשייכא ברכה, אפילו בספר תורה, הקפידו שלא לגרום ברכה שאינה צריכה כדאמרינן ביומא (סח:)- "ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה".

ורבי יוחנן אמר הערב נא: פרש"י ז"ל שאין זו ברכה בפני עצמה אלא חתימה לברכה "על דברי תורה", דרבי יוחנן מסיים בה הכי, דבעי פתיחה בברוך וחתימה בברוך. וכן אמרו משמו של ר"ת ז"ל. והרב בעל המאור ז"ל שהן שלש ברכות כנגד מקרא ומשנה וברייתא שקורין בבקר.

גמ' אמר רבה בר עולא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום:    כלומר וכיון דבעי לאדכורי בעינן שיזכיר לשון מבואר, שאינו יוצא ידי הזכרה בלשון מסופק דנוגה משמע נמי אור, ולא אמרינן יוצר אור ובורא לילה, דגבי אור לא שייך למימר לילה, אלא גבי יום, וכיון דבעי למימר יוצר אור או משום דלישנא דקרא כך הוא או משום דעל האורה הוא מברך, צריך לתפוס בלישנא דשייך בהפכו, והיינו חשך:

אמר אביי גולל אור וכו':    איפשר דזה הלשון היו הם אומרים בערב בברכה תחלה, דאלו היו אומרים כמותנו, היה לו לומר בורא יומם ולילה שהוא קודם, אי נמי איפשר שלא היה בורא יומם ולילה בנוסחא דידהו:

א"ר פפא הילכך נימרינהו לכולהו:    ואשר בחר בנו אעפ"י שהיא סמוכה לחברתה פותחת בברוך לעולם, מתוך שהיא באה לפעמים בפני עצמה, כשקורין בתורה בציבור כטעם ברכת אשר ברא ששון ושמחה שהיא פותחת בברוך אעפ"י שהיא סמוכה לשש ברכות שלפניה, כיון שהיא באה לפעמים בפני עצמה, והיינו כשאין שם פנים חדשות. ודכותה ברכת קדוש היום אעפ"י שסמוכה לברכת היין, וטעמו משום דאלו הקדים ואכל ושתה מבעוד יום וקדש עליו היום אינו חוזר ואומר בורא פרי הגפן אלא פותח בקדוש היום ולא הויא השתא סמוכה, וכן נמי בברכה ראשונה של מזון שאעפ"י שהיא סמוכה לברוך שאכלנו אפילו הכי פותחת בברוך, משום שאלו היה אוכל יחידי אינו אומר ברוך שאכלנו, ויש אחרות מלבד אלו, וכיון שבירך ברכות אלו בבקר שוב אינו צריך לברך כלל לכל היום אם רוצה לקרות, דלא דמי לההיא דלעיל דאהבה רבה דבעינן שנה לאלתר, דההיא אינה ברכה מיוחדת אלא לק"ש, אבל ברכות אלו שהן מיוחדות לתלמוד תורה יוצא הוא בהן לכל היום, משום דכיון דמצות קריאה כל היום שבבקר פוטרת כל מה שיקרא ביום, ומיהו אעפ"י שבירך בבקר על תלמוד תורה מברך אהבה רבה על ק"ש, שהיא ברכה מיוחדת לה, וכן נמי אם קורא בתורה בצבור מברך אשר בחר בנו. דאע"ג דאינו צריך לברך על קריאת עצמו צריך הוא לחזור ולברך על קריאתו בצבור, שכן תקנו לברך שם אשר בחר בנו, כמו שנתקנה ברכה לאחריה וכמו שנתקנה ברכת אשר בחר בנביאים טובים על ההפטרה:

תנן התם:    אמר להם הממונה, היינו סגן שהיה עומד תחת כהן גדול שאם יארע פסול בכ"ג יעבוד הוא: ברכו ברכה אחת וכו'. לאחר שישחטו תמיד של שחר והפשיטו אותו היה אומר להם שיקראו ק"ש, ולא היה להם שהות לומר כל הברכות, מפני שתמיד של שחר מיד היה קרב משעלה עמוד השחר:

כדי להזכיר מדת יום בלילה ומידת לילה ביום. כתב רבינו אליהו משום דאמרינן בחולין פרק כסוי הדם {פז.} אמר ליה ההוא מינא לרבי, מי שברא רוח לא יצר הרים מי שיצר הרים לא ברא רוח, דכתיב {עמוס י"א, ב'} יוצר הרים ובורא רוח. אמר ליה, שטיא שפיל לסיפיה דקרא, י"י צבאות שמו. הכא נמי, כתיב יוצר אור ובורא חושך. לכך אנו מזכירין אותם יחד שיוצר אחד בראם.

אין אומרים אהבה רבה אלא אהבת עולם. מכל מקום כתבו הגאונים שיש לקיים דברי שניהם, ונהגו לומר שחרית אהבה רבה ^[1][ו]ערבית אהבת עולם. וכן סתמא דתלמודא מזכיר לקמן אהבה רבה בשל שחרית.

משקרא ק"ש אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה. בירושלמי {ברכות פ"א, ה"ה} מסיק עלה א"ר אבא והוא ששנה על אתר. ונראה דהיינו דוקא בברכה דאהבה רבה, דלא מתחזיא לשם ברכת התורה אלא כששנה על אתר, ואם שנה על אתר אף היא נראית ברכה לשם עסק התורה כמו לשם ק"ש. ואז לא יצטרך לברך כל אותו היום אפילו יפסוק ויעמוד וילמד, וכן המברך על התורה ולומד אין צריך לחזור ולברך אם הפסיק באמצע. ולכך הוצרך לומר והוא ששנה על אתר על הנפטר באהבה רבה ולא על המברך ברכת התורה. דאי לא תימא הכי, היה לו להשמיענו בעלמא דהפסק שבאמצע העסק הוי הפסק וצריך לחזור ולברך, וכ"ש הנפטר באהבה רבה. ואפי' את"ל דאין חילוק בין ברכת התורה ובין הנפטר באהבה רבה, מ"מ מסתבר דבני אדם שרגילים תדיר לעסוק בתורה, ואפילו כשיוצאין לעסקיהן ממהרין לעשות צרכיהן כדי לחזור וללמוד, ותמיד דעתם על לימודם, לא תשיב הפסק לענין ברכה. וכיוצא בזה שאל רבי יצחק מר"ת אם צריך לברך על השינה בסוכה, דיותר חמירא שינה מאכילה, דאכילת עראי מותר לאכול חוץ לסוכה ושינת עראי אסורה חוץ לסוכה. והיה ר"י ר"ל, הא דאין מברכין על השינה משום דשמא לא יוכל לישן, וכשנרדם בשינה אינו יכול לברך. אבל ר"ת השיב לו, דכל מצות סוכה שמקיים מסעודה לסעודה כגון שינה וטיול ושינון, ברכת לישב בסוכה שבירך על הסעודה פוטרתו מלברך עליהם. ולדבריו אפילו הסיח דעתו מלישן, כגון שיצא למלאכתו ושוב נמלך לישן [אין צריך לברך]^[2]. כ"ש מי שדעתו תדיר על לימודו, אם יצא למלאכתו ולעסקיו לא הוי הפסק. ואם רגיל לישן ביום שינם קבע על מטתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך. ומי שהשכים לקרות קודם שהלך לביהכ"ס ובירך על התורה, כשקורא פרשת קרבנות בבית הכנסת אין צריך לחזור ולברך, ואע"פ שאותו שקורא בתורה חוזר ומברך אשר בחר בנו אע"פ שכבר ברך כל הברכות קודם פרשת הקרבנות. לא דמי, דאותה ברכה נתקנה על קריאתו בציבור כמו שנתקנה ברכה שלאחריה, וכמו שתקנו ברכת אשר בחר בנביאים למפטיר.

ור' יוחנן אמר הערב נא^[3]. לפי מה שרגיל ר"ת לפרש דכל היכא שהברכות קצרות, אפילו ברכה הסמוכה לחברתה פותחת בברוך, כגון, ברכ[ות]^[4] של הבדלה וברכ[ות]^[5] של חופה. א"כ היה צריך דברכת הערב נא תהא פותחת בברוך, שאותה שלפניה קצרה. ואומר ר"ת שאין זה כי אם סיום ברכה ראשונה ואינם כי אם שתי ברכות.

אמר להם הממונה. פירש רש"י, היינו הסגן. ולא נהירא, דאמרינן בירושלמי {יומא פ"ג, ה"ח} על חמשה דברים הסגן ממונה ואלו הן וכו'. וכולם מפורשים בסדר יומא^[6] בתלמוד שלנו כל אחד במקומו, ולא מני הך דהכא. הילכך נראה דכהן אחר היה, שהיה ממונה על כך. וכן אמר להם הממונה בואו והפיסו {תמיד פ"ג, מ"א}, (וכן אמר להם הממונה)^[7] צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה {יומא פ"ג, מ"א}.

ה"ג וברכו ג' ברכות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים. ולא כל י"ח ברכות, דאפילו זמן ק"ש לא הגיע. דתניא, {יומא לז:} הקורא עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא, שאנשי משמר מקדימין וכו'. ואלו הברכות היו אומרים, אמת ויציב משום ברכה שאחר ק"ש. ועבודה, היו מתפללין על קרבנם שיתקבל ברצון. וברכת כהנים, היינו שים שלום או שמא היו אומרים פסוקי ברכת כהנים כמו שאנו אומרים אותם אחר הודאה קודם שים שלום, ומסיים שים שלום. אבל לא היו נושאין כפיהם, דא"כ היה לו להאריך ולפרש דין נשיאות כפים במקדש כמו שמפרש בתמיד פרק החלו עולין^[8] {פ"ז, מ"ב}. ועוד (הוי ליה למיתני)^[9] בתענית {כו.} גבי ג' פעמים ביום הכהנים נושאים את כפיהם וכו'. [הוי ליה למיתני]^[10] ובמקדש ד' פעמים, אחת לפני הקטרה ואחת לאחר הקטרה. ובכל הספרים גרסינן וברכו את העם. וגם רש"י גריס ליה, ופירש עם העם ואי אפשר לקיימו, דאכתי לא הגיע זמן ק"ש.

---

1. ^ כך נראה נכון יותר לגרוס, וכן הוא נאמר בוא"ו בלשון תוס' ר"י שירליאון. אך בכת"י ובדפוסים קדומים אינו.
2. ^ כך מוגה בספר ברכה משולשת. ובכת"י אינו.
3. ^ בתוס' ר"י שירליאון הביא בדיבור המתחיל שגרסת ר"ת היא "והערב נא", וכן כתב הרא"ש בפסקיו. אך כאן בתוספותיו לא הזכיר העניין או שמא יש טעות סופר בדיבור המתחיל. אך אפשר שפשוט לא התמקד הרא"ש כאן בעניין הגרסא אלא רק בעניין ברכה הסמוכה לחבירתה. וכן בפסקיו נקט את גרסת הגמ' המקורית בלא וא"ו, ורק אחרי כן נקט שר"ת גרס בוא"ו.
4. ^ ע"פ לשונו בפסקיו, ונראה נכון שהלא יותר מברכה אחת הן. אך בכת"י ובדפוסים ישנים הגרסא היא "ברכה" בלשון יחיד.
5. ^ כנ"ל בהערה הקודמת.
6. ^ יש להגיה את הדברים הללו כיוון שאין כולם מפורשים בסדר יומא אלא חלקם ביומא וחלקם בתמיד. ולכן אפשר שצריך להשמיט את המילים "בסדר יומא", או לגרוס וכולן מפורשים "בסדר הש"ס".
7. ^ אריכות לשון שאין צורך בה, וכן אינו בלשון תוס' ר"י שירליאון. ונראה דטעות סופר הוא, אך בכת"י כתוב.
8. ^ לפנינו המשנה הזו נמצאת בפרק "בזמן שכהן גדול" שהוא הפרק השביעי, ופרק החלו עולין הוא פרק שישי. אלא שבכת"י ובגרסת הגאונים והראשונים היית המסכת הזו מחזקת שישה פרקים בלבד, והפרק השביעי הוא בעצם המשך הפרק השישי (הרב ניסן זק"ש, הגהות על תוס' ר"י שירליאון}.
9. ^ נראה להעביר מילים אלו להמשך מהטעמים שיבוארו. עיין בהערה הבאה.
10. ^ כך נראה לגרוס, שלשונית נראה יותר שמקומו כאן. וכן מלשון תוס' שבדף ותוס' רבינו פרץ משמע כך, וכן קצת מלשון תוס' ר"י שיריליאון. אך אינו כך בכת"י ובדפוסים ישנים.

ומפרש בגמ' שהם יוצר אור ואהבת עולם, ואע"פ שנחלקו בנסח זה בגמ' לומר אהבה רבה כבר נפסקה הלכה אהבת עולם, ואחת לאחריה והיא אמת ויציב, ובערב מברך שתים לפניה והם מעריב ערבים, ואהבת עולם ושתים לאחריה והם אמת ואמונה והשכיבנו ונמצאו ז' ברכות, ופירשו בתלמוד המערב על שם שבע ביום הללתיך, ומה שאמר אחר כן אחת ארוכה ואחת קצרה גדולי הרבנים מפרשים שעל שתים של אחריה בשל ערבית הוא אומר כן, שאחת ארוכה והיא אמת ואמונה, ואחת קצרה והיא השכיבנו ומה שקראו אמת ואמונה ארוכה מפני שצריך להזכיר בה ענין יציאת מצרים וקריעת יפ סוף ומכת בכורים, ר' יהושע אומר צריך להזכיר את כלה ולומר צור ישראל וגואלו וודאי כך הוא הענין באמת ואמונה, וקורא השכיבנו קצרה שלא הוזכר בה אלא תפלה על המזיקים ושאר הצרות ולא נקראת קצרה מצד הנסח, אלא מצד הענין, או שמא אף מצד הנסח הוא קוראה קצרה ואע"פ שאינה קצרה ממש לגבי חברתה קצרה היא, על הדרך שאמרו למעלה היה לך להתפלל תפלה קצרה, שלא על קצרה ממש נאמרה אלא על הביננו ואע"פ שאינה קצרה כל כך מכל מקום לגבי שמנה עשרה קצרה היא.
ופירשו על ברכות אלו מקום שאמרו לקצר וכו' כלומר שלא לקצר באמת ואמונה ולא ליאריך בהשכיבנו ופי' הדברים שלא לחסר שום דבר מן הדברים שראוי להזכירם באמת ואמונה ולא להוסיף שום דבר על אותם שנתיחדו לומר בהשכיבנו, ומכל מקום להוסיף במלות לפי ענין הברכה או לפי ענין היום בפיוטין שהם שבח לשם מעין הברכה אין לחוש, ואף בברכות תפלה שואל אדם בהם צרכיו מעין כל ברכה ואף בג' ראשונות שאין בהם שאלת צורך התירו בראש השנה ויום הכיפורים לומר בהם זכרנו ומי כמוך ובכן וכו' ובאחרונות וכתוב לחיים מתוך שהן צרכי רבים, ואע"פ שיש אוסרים, יקבלו תשובתם ממה שהוזכר כן בהדיא במס' (סוכה פרק י"ח) [סופרים פרק י"ט] ומתוך סברא זו נהגו לומר פיוטים מעין הברכות אופן מאורה אהבה וזולת וגאלה וכל שכן שכל אלו ארוכות הן ובארוכה מאריכין, ואף בג' ראשונות מגן ומחיה וכל הברכות ואין קפידא אלא בענינים ידועים טל ורוחות וגשמים בתפלה וברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושים והדומים לאלו והרי למטה:
[ובגמ' יב. אמרו] פתח בדשכרא וסיים בחמרא יצא, ופירשוה הגאונים שאמר שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן, ושכנגדה בפרק כיצד בברכת הזן שהיא ארוכה, ואמרו בבנימין רעיא שאמר בריך רחמנא מריה דהאי פתא שיצא ידי ברכה ראשונה, ואם תאמר התם בדיעבד ושמא אף בכל ארוך וקצרו כן שלא אמרו אינו רשאי אלא לכתחלה הא דיעבד יצא, הרי קצת מפרשים פרשוה זו של בנימין^[3] רעיא אף לכתחלה מדקאמר עלה מאי קמ"ל שבכל לשון יצא, תנינא אלו נאמרים בכל לשון וההיא לכתחלה וודאי משתנו, ובנימין^[4] בדחתם נמי היא, דאי לא הרי לא חתם במקום הראוי לחתום ולכתחלה מיהא היאך מתירים לו, וכל שכן לדעתנו שאף בדיעבד לא יצא, אלא פירושה שפתח וחתם אלא שקצר בחסור הצריך, ואחר שאמר על אלו שאין מאריכים בקצר ואין מקצרים בארוך על הדרך שכתבנו נתגלגל בשאר ברכות שאותם שאמרו לחתום ולא לפתוח כגון מטבע ארוך הסמוכה לחברתה אינו רשאי שלא לחתום ושאמרו לפתוח ולא לחתום בברכת הפירות אינו רשאי לחתום והוא הדין במה שאמרו לפתוח ולחתום כגון מטבע ארוך שאינו סמוכה שאינו רשאי לשנות שאין משנין בברכות לא בענין ולא בפתיחה וחתימה:
וזהו שפירשנו באחת ארוכה ואחת קצרה שעל ברכות ק"ש הוא נאמר, כך נראה מלשון הברייתא והוא שאמרו שם למה אמרו אחת ארוכה ואחת קצרה לפי שאמרו מקום שנהגו להאריך אינו רשאי לקצר נהגו לקצר וכו' לתחום אינו רשאי וכו' שלא לחתום וכו' שלא לשוח וכו' לפתוח בברוך אינו רשאי וכו', ויש מפרשים שאף על שתים של שחרית הוא אומר כן וקרא יוצר אור שהוזכרו בה יצירת חמה ולבנה וסדר מעשה בראשית והמשך מציאותו וסדר המרכבה ומציאות המלאכים והשבח המגיע מאתם אצלו ית', וקורא אהבת עולם קצרה שאין בה אלא ענין תלמוד תורה ומזהיר שלא להאריך ולקצר על הדרך שביארנו:
זהו הנראה לפרש במשנה זו לשיטת גדולי הרבנים והברייתא, ומכל מקום גדולי אחרוניהם מקשים עליהם מברייתא שאחריה אלו ברכות שמקצרים בהן המברך על הפירות ועל המצות ובזימון ר"ל ברוך שאכלנו וברכה אחרונה שבברכת המזון ר"ל הטוב והמטיב, ואלו שמאריכים בהם ברכות של תענית ושל ר"ה ויום הכפורים, ואם כן היאך לא הזכירו שם הארוכה בכלל הארוכות והקצרה בכלל הקצרות, וזו ודאי אינה קושיא שהברייתא לפרש את המשנה היא באה ואין הכונה אלא באומר אלו שמקצרים או שמאריכים מלבד אלו שהוזכרו, ועוד שהרי על כרחך תנא ושייר שאין כל הארוכות בכלל אותם שהוזכרו שהרי יש ברכת המזון וברכת חתנים, וכן אף בקצרות הרי לא נמנו שם כל אותן הברכות שבפרק הרואה, ואף בתלמוד המערב אמרו המברך על המצות וכו' מקצרין הא כל שאר הברכות מאריכים, אמר ר' חזקיה מן מה דתני המאריך הרי זה מגונה והמקצר הרי זה משובח הדה אמרה שאין זה כלל, ועוד אמרו שם צריך להאריך בגאל ישראל בתענית, ושאלו בה הא בשש שהוא מוסיף אינו מאריך, ותירץ שלא תאמר הואיל ומשמנה עשרה הוא לא יאריך ר"ל שלא מעין הברכה כגון ענינו אלא בענין התענית ובעקדת יצחק שהיו מזכירים בה כמו שהבתאר בשני של תענית, לפום כן צריך לומר כן אלא שהם חוזרים ומקשים היאך החליטו לקרוא אמת ואמונה ארוכה והלא בפרק שני אמרו לא אמר אני ה' אלקיכם ר"ל פרשה ציצית אינו אומר אמת ואמונה, ושאלו בה והא בעי אזכורי יציאת מצרים, ותירץ דאמר הכי מודים אנחנו לך ה' אלקינו שהוצאתנו וכו' ופדיתנו וכו' ועשית לנו נסים על הים ושרנו לך מי כמוך וכו' וחותם גאל ישראל, והרי שחזרה קצרה, ואע"פ שלדעתנו אין הלכה כן מכל מקום לדעת האומרה או הפוסקה מיהא קשה, ואע"פ שגדולי הרבנים מפרשים שכל הברכה הוא אומר אלא שאינו מתחיל אמת ואמונה, זה ודאי אינו אלא שלדעתנו כלם מודים שלמצוה אומר פרשת ציצית והיאך יקצרנה ובמשנה זו אמרו אינו רשאין שכך היתה תקנתם שבמקום פרשת ציצית יאריך ובלא פרשת ציצית יקצר, ומה שקשה לי יותר לפי' גדולי הרבנים שאין לפרש מקום שאמרו להאריך בענין אחד ר"ל בק"ש ומקום שאמרו לחתום בשאר ברכות.
ומתוך כך נראה כפי' הרבנים שפי' שאף זו אחת ארוכה ואחת קצרה שלא על ברכות שמע הוא חוזר אלא על שאר ברכות והתחלה הוא למשנת מקום שאמרו וכו', ופירושה בין ארוכה בין קצרה כמו אחת זו ואחת זו אחת בתולות ואחת בעולות, ומה שאמרו בברייתא למה אמרו וכו' הם אינם גורסים כן אלא אחת ארוכה ואחת קצרה מקום שאמרו וכו' וראיה אצלי לדבריהם שהרי לא הוזכרו שם ברכות שמע כלל והיאך יאמר למה אמרו, ופי' המשנה כל ברכה שנתקנה קצרה כגון ברכת הפירות ודומיהם שאין בה חתימה, אינו רשאי להאריך שאין אריכות דברים נופל יפה במקום שאין שם חתימה וכל שתקנוה ארוכה בחתימה ולא בפתיחה כגון מטבע ארוך ושאינה סמוכה לחברתה אינו רשאי לקצר שאין חתימה נופלת יפה, אלא אם כן יש אריכות דברים קודם החתימה בברכה שאין בה פתיחה, או בין פתיחה לחתימה אם יש לה פתיחה, שמא תאמר יאריך בקצרה ויחתום או יקצר בארוכה אם יש פתיחה ולא יחתום הוא שאמרו לחתום אינו ראשי וכו' ועל דרכים אלו נאמר שאין משנים ממטבע שטבעו חכמים בברכות, והטוב והמטיב שהיא בכלל הקצרות ומאריכים בה כתבו גדולי המפרשים שכך הותקנה כדי שיהא בה היכר לפועלים ובפרק זמון יתבאר בה טעם אחר.
ויש מפרשים במשנתנו שעל אמת ואמונה לבד נאמרה שהיא ארוכה בהזכרת יציאת מצרים וקצרה בלא הזכרתה, ואמר בין שתאמר ארוכה בין שתאמר קצרה לא ישנה לקצר כאמרו פרשת ציצית שיש בה הזכרת יציאת מצרים ולהאריך בלא הזכרה, ואין נראה כן שאם כן היאך אמרה רב בשם עצמו בפרק שני היה לו לומר מאי אחת ארוכה כשהוא מזכיר פרשת ציצית, וכן יש מפרשים אחת ארוכה שפותחת וחותמת בברוך וקצרה כל שאין בה פותחת ואע"פ שהיא ארוכה בנסח, ואין זה כלום שאם כן היה לו לומר אחת ארוכה כל השאר קצרות שהרי שניה של ראשונות וכל האחרונות אין בהם פתיחה, ועוד שזה שאין פותחות בברוך אינו אלא מפני שהן סמוכות לברכה אחרת, ואע"פ שבפרק זימון אמרו כל הברכות פותח וחותם בברוך חוץ מברכת המצות והפירות ר"ל שפותח ואינו חותם, וחוץ מברכה הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה של שמע כלומר שחותם ואינו פותח, דאלמא ברכה אחרונה של שמע לחוד וברכה הסמוכה לחברת לחוד, אלא בא לאשמועינן שאף היא סמוכה לחברתה, אע"פ ששמע מפסיק בינתים, ובא ללמדנו שאין הפסק מצוה מפקיע את הסמיכות וכן הענין בישתבח של סוף פסוקי דזמרה וביהללוך שבהלל, אלא שעיקר הדברים כפי' הראשון או כפי' השני, וענין הברכות שפותחות וחותמות בברוך, ושפותחות ולא חותמות, ושחותמות ולא פותחות יתבאר בע"ה בפרק זימון:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודיניה שבאו עליה בגמ' אלו הן, אחד הקורא בתורה או במקרא ואחד השונה במשנה או בתלמוד או במדרש צריך לברך ברכת התורה קודם שיתחיל לקרות או לשנות ר"ל אשר בחר בנו מכל העמים וכו' ויש מפרשים שג' הברכות הוא צריך לברך על דרך שאנו מברכים כנגד מקרא משנה ומדרש והם אשר קדשנו וכו' לעסוק בדברי תורה, והערב נא ואשר בחר בנו וכו' וברכת הערב חותמים בה המלמד תורה לעמו ישראל, ויש מפרשים בא"י למדני חקיך ואין זה כלום שהרי בתלמוד המערב בשני של תענית אמרו אין עושין ברכה פסוק, ועוד שאין עושין חתימה תפלה, אלא הודאה וברכה זו ר"ל ברכת הערב אין פותחים בה בברוך שסמוכה היא לחברתה כמו שיתבאר בפרק שלשה שאכלו, וברכת אשר בחר בנו מתוך שמברכים אותה לבדה בכל קריאות שבספר תורה פותחים בה בברוך אע"פ שסמוכה עכשיו להערב, ויש מפרשים שאין ברכת הערב ברכה בפני עצמה אלא סיומא של ברכה ראשונה ואינם אלא שתי ברכות, ומתוך כך הם גורסים כאן נמרינהו לתרויהו וכן הגירסא הנכונה נימרינהו לכלהו, אלא שיש מפרשים נימרינהו לכלהו ושיקרא כנגדן תורה ומשנה ותלמוד וזהו שאנו קורים פרשת צו ומשנת הקרבנות ותלמוד י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן.
ומכל מקום אם קרא את שמע בברכותיה אין צריך לברך עוד למשנתו שכבר נפטר באהבת עולם שברכת התורה היא שהרי אמר ותן בלבנו להבין ולהשכיל, ולפי מה שהתבאר בתלמוד המערב דוקא שהתחיל במשנתו סמוך לתפלתו, והוא שאמרו שם והוא ששנה על אתר ר"ל לאלתר, ולא לאלתר ממש ר"ל אחר ק"ש שהרי צריך הוא לסמוך גאלה לתפלה אלא לאחר תפלה, אבל אם הפסיק אחר תפלה אין ברכת אהבת עולם עולה לו למשנתו וכן אם התחיל במשנתו קודם שקרא את שמע ובירך למשנתו ועמד כשהוא חוזר למשנתו חוזר ומברך, ומכל מקום כתבו קצת רבנים שלא נאמר כן אלא באהבת עולם ומפני שאינה ברכה גמורה לתורה, אבל אם בירך אשר בחר בנו הואיל וברכה גמורה של תורה היא אינו צריך לברך כל אותו היום אלא אם כן בקריאת ספר תורה בצבור שמתקנת עזרא, והם העידו בקצת גדוליהם שלא היו מברכים לישב בסוכה אלא מסעודה לסעודה אע"פ שהיו הולכים לעסקיהם וחוזרים ובאים לישן בתוכה, הא כל קראיה שבספר תורה חייב לברך כל זמן שבא לקרות אפילו הרבה בקריאות כל היום שכל קריאה שבספר תורה אך ביתר מכדי תקנת עזרא ראשונה היא וקובעת ברכה לעצמה כדין תפילין שכל זמן שמניחן מברכים עליהן.
ויש גורסים בתלמוד המערב והוא שקרא על אתר ומתוך כך הם פוסקים אם קרא את שמע סמוך לברכת אהבת עולם אע"פ שהפסיק בין תפלתו למשנתו ברכת אהבת עולם עולה לו לכמה פעמים כל אותו היום, והוא הדין אם השכים לשנות קודם ק"ש ובירך למשנתו ועמד שאין צריך לברך כל אותו היום, ואין הדבר דומה להנחת תפילין שאין (לעסוק) [לעוסק] בתורה שום הפסק ואכילה ושתיה אינו הפסק אחר שלא התפרק עול תורה מעליו, ועכשיו שנהגו לברך בשל שחרית אותן ברכות שתקנו חכמים על התורה או שנהגו לקרות את שמע סמוך לאהבת עולם אין צריך לברך כל אותו היום ברכת התורה אלא בקריאות המתוקנות מתקנת עזרא בספר תורה, שהם מצוה בפני עצמה ואינם בכלל תלמוד תורה, אבל אם הפסיק בין אהבת עולם לק"ש הואיל ולא נאמרה ברכת אהבת עולם כהלכתה מכל וכל אינה עולה אלא לדבר שנאמרה בשבילו ר"ל ק"ש:
ברכה זו שנתקנה לאדם על משנתו דוקא ברכה לפניה וחייב בברכה זו בין שקורא בכתב בין שקורא בעל פה, הואיל ועוסק בתורה אבל ברכה לאחריו לא נאמרה אלא בספר תורה ובצבור, וכן התבאר בתלמוד המערב בפרק שלשה שאכלו והוא שאמרו שם כתוב בתורה ברכה פניה כי שם ה' אקרא וכו' כתוב במזון ברכה לאחריה ואכלת ושבעת וברכת, מנין ליתן האמור של זה בזה נאמר שם שם לגזרה שוה אמר ר' שמואל בר אבדומה לא למדנו תורה ממזון אלא לרבים, אבל בינו לבין עצמו לא יברך לאחריה והסכימו כל הגאונים שאם היה קורא בצבור בספר תורה שאינה עושיה כהלכתה אפי' בעשרה חזרה לדין קריאת יחיד או משנת יחיד והרי הוא כעוסק בתורה או כדורש ברבים ומברך לפניה ולא לאחריה ואינו אומר ברכו את ה' המבורך שאין קריאה זו תקנת עזרא אלא קריאה כאדם שעוסק בתורה, ומכל מקום אומר בו קדיש אחר קריאתה שהרי בדרשה כן ודברים אלו אע"פ שיש בהם חולקים בקצת דברי' כמו שכתבנו בפירשונו עיקר הענין כן הוא:
במס' תמיד התבאר בעבודת תמיד של שחר שאחר שסדרו האיברים על הכבש ומלחום היו כל אותם הכהנים המתעסקים בעבודת היום מתכנסים בלשכת הגזית לקרוא את שמע ולהתפלל והיה הממונה ר"ל סגן הכהנים אומר להם שיברכו ברכה אחת מאותן שתי ברכות שנתקנו לפני ק"ש ויניחו האחרת כדי שלא ישהו יותר מדאי מעבודתם, והם היו מברכים מיד אותה ברכה והיו סומכים לה עשרת הדברות ואחריהן ג' פרשיות של שמע ואחריהן היו מברכים ג' ברכות אמת ויציב לברכה אחרונה של שמע ועבודה וברכת כהנים, ופי' עבודה ברכת רצה להתפלל על רצוי עבודתם ולא שיאמרו בה והשב העבודה וכו', אלא שמתפללים על רצוי עבודתם וחותמים בא"י המקבל עבודת כמו ישראל ברצון, וברכת כהנים פירושה ברכת כהנים ממש לברך את העם, ואע"פ שלא היה שם צבור זכין להם שלא בפניהם וחותמים בה בברכת שים שלום, שאלמלא כן לא היתה ברכת כהנים בכלל ג' ברכות שהרי אין שם חתימה אלא שמסיימים אותה בברכת שים שלום, ולא שיברכו עכשיו בנשיאות כפים שהרי קודם קטורת היה, ונשיאות כפים לא היה עד לאחר הקטורת. ויש שמתוך כך (מורין)[מוחקין] מכאן ברכת כהנים וגורסים במקומה שים שלום ואין צורך בכך.
ואין אנו גורסים כאן הודאה שמדלגין היו אותה ואע"פ שאמרו זובח תודה יכבדנני מכאן להודאה תכף לעבודה דוקא לשאר מתפללים אבל כאן לא היה להם פנאי וכל שכן שלא היו אומרים ברכות התפלה אפי' ג' ראשונות, אלא שבספרים מדויקי מצאתיה כדעת ראשון, ונאמר עוד שם שמוסיפין היו בשבת ברכה אחת למשמר היוצא ופירשו בה שמשמר היוצא היה מברך משמר הנכנס ואומרים להם מי ששכן שמו בבית הזה הוא ישים ביניהם אהבה ואחוה ושלום ורעות, זהו מה שהתבאר במס' תמיד:
ובסוגיא זו חקרו אי זו ברכה מאותן השתים היו מברכים אם יוצר אור אם אהבת עולם ונחלקו שמואל ור' זריקא שמואל אמר אהבת עולם, ונראה לומר שבברוך היו פותחין בה ומוסיפין בה עד (שימשיחו) [שימשיכו] יפה פתיחת הברכה לנסח אהבת עולם שהרי אחר שאינם סומכים אותה לחברתה היאך הם מפקיעים ממנה פתיחת הברכה, ור' זריקא אמר יוצר אור, ואמרו על זו של ר' זריקא לאו בפי' אתמר אלא מכלל אתמר כלומר לא בפי' שמעוהו אומר כן אלא שלמדוה ממה ששמעו לו על משנה זו, והוא ששמעו לו שאמר זאת אומרת ברכות אין מעכבות זו את זו ר"ל אך לאחריה שלא כאנשי משמר ואע"פ שלא ברך אלא אחת יצא מיהא ידי אותה שברך שאם באחרים לא עלתה להם אף בדיעבד היאך הותר לאנשי משמר לכתחלה בשביל שהיה שעה מועטת לדלג אחת מהן אלמא שסבור היה שלא היו חוזרים ומברכים אותה, וזהו שאמרו בשלמא אי יוצר אור הוו אמרי היינו דמוכח דאין מעכבות זו את זו, כלומר ששתי ברכות אלו אע"פ שעל ק"ש נתקנו מכל מקום אהבת עולם מיוחדת לה יותר שמזכיר בה ענין התורה אבל יוצר אור נתקנה אף להנאת אורה, ואי אמרת בשלמא יוצר אור הוו אמרי אע"ג דאכתי לא מטא הנאת אורה לגמרי, הואיל וכבר עלה עמוד השחר הנאת פורתא איכא, וודאי לא היו קורין מיד אהבת עולם שהרי היא היתה מיוחדת יותר לק"ש ואחר שכבר קראו את שמע ברכה שלפני המצוה מה טיבה, ואם כן ודאי לא היו מברכים אלא אחת ולמדנו שאין מעכבות זו את זו ויצא מיהא ידי אותה שבירך, שאם לא נאמר כן באחרים בדיעבד אף באנשי משמר לא התירוה לכתחלה (דנו) [דיינו] שתיר להם מדיעבד לכתחלה, ומברכות התפלה שהיו מדלגים בהם אין להוכיח שתפלת י"ח שאלת צורך הם ואף בג' ראשונות לדעתנו מכל מקום תפלות כנגד תמידים הם ולמתעסקים בתמיד הקלו, ולא היה הספק אלא בברכות שמע ששתיהן נתקנו לה, ואחר כך שאלו ואי מכללא מאי, כלומר ולא יפה הביאוה ופי' בה באפשר שר' זריקא על סדר הברכות אמר שאינו מעכב כלומר אם הקדים אחרונה לראשונה ואהבת עולם היו אומרים שהיא מיוחדת יותר לק"ש וכשהאיר היום ונגמרה עבודתם אומר יוצר אור שאע"פ שנתקנה לק"ש מכל מקום עיקרה להנאת אורה נתקנה אבל ברכה אחת בלא חברתה לא יצא אך ידי אותה שבירך:
והרי למדת עכשיו שסדר הברכות לדברי הכל אינו מעכב אבל אי לא ברך אלא אחת אם יצא ידי אותה שבירך אם לאו לא שמענו, וכן לא דבר כאן אם קרא את שמע בלא ברכות אם יצא ידי ק"ש אם לאו, וכן אם בירך את הברכות ולא קרא את שמע אם הם ברכה לבטלה אם לאו והרי אנו צריכים לפרש את שלשתן לדעתנו, ונאמר תחלה שהברכות אין מעכבות שמע אלא כל שקרא את שמע בלא ברכות יצא ידי חובת שמע כדין כל מצוה שאם עשאה של בברכה יצא ידי חובת המצוה וזהו שמארו בהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא שיצא דרך קריאתו, והוא שאמרו בתלמוד המערב זאת אומרת ברכות אין מעכבות, ואע"פ שהגאונים הראשונים כתבו שזה ביחיד אבל צבור לא יצאו שלא בברכה, במחילה מהם דברי נבואות הן.
וכן בשניה נאמר שאין השמע מעכב את הברכות שאם לא היה יודע את שמע והיה יודע את הברכות או שלא היה יודע כלום על פה והיה בידו מחזור שהברכות כתובות בו ולא שמע אין הוא מברך שאין ברכות אלא בדין שאר ברכות המצות שאומר אשר קדשנו וכו' וצונו וכו' שאם לא קיים את המצוה תהא הברכה לבטלה, אלא ברכות אלה (בדפוס אלא) עיקרן לעצמן נתקנו ראשונה למציאות היום והאור ושניה לחיוב תורה, אלא שמאחר שנתקנו יסדום לפני שמע והפקיעו בהם מלברך אשר קדשנו וכו' וציונו לקרוא את שמע, ומכל מקום מי שלא ידע הברכות וידע את שמע מברך לפני קריאתה אשר קדשנו וכו' לקרוא את שמע והרי הן כברכות מלכיות זכרונות שופרות שהן ברכות לעצמן ואין מעכבות את התקיעות ולא התקיעות מעכבות אותן, אלא שאחר שנתקנו יסדו עליהן ברכת שופר כל אחת לסימן אחד, ומי שאינו יודע לברך ובא לתקוע מברך אשר קדשנו וכו' לשמוע קול שופר אלא שיש אומר שעל כל פנים צריך שיאמר אחר אהבת עולם אי זה מקרא מפני שהיא מיוחדת לתורה ואיני רואה הכרח בכך.
אבל השלישית ר"ל אם בירך אחת בלא חברתה אם יצא מיהא ידי אותה שבירך אם לאו יראה לי שיצא, ואע"פ שבמלכיות זכרונות ושופרות כל אחת מעכבת את חברתה, ואם לא בירך שלשתן לא יצא אף ידי אותם שבירך כאילו טעם הדבר מפני שהם אחת עם חברתה עד שכל אחת אינה אלא כמקצת ענין והוא הענין שאף הסדר מעכב בהם מה שאין כן באלו שבכאן, וכן ראיה שמכל מקום הוא אומר ברכות אין מעכבות זו את זו, ואין לשון זה מורה על הסדר כלל אלא על ברכה אחת בלא חברתה, ויש פוסקים שלא יצא וממה שהעלה כאן שלא דבר אלא על הסדר, ועיקר הדברים כדעת ראשון ומכל מקום יזהר אדם לברך את שתיהן ולסמוך להם ק"ש עצמה אע"פ שאין הסדר מעכב בהן כמו שיתבאר בפרק שני, הן עצמן מיהא מעכבות זו את זו שלא קיים מצות ק"ש אלא לשלשתן ומכל מקום דוקא ידי מצות חכמים אבל ידי תורה יצא בפסוק ראשון כמו שיתבאר בפרק שני:
זה שביארנו שעשרת הדברות היו קורים סמוך לאהבת עולם, יש לתמוה היאך היו מפסיקים בין הברכה והמצוה ר"ל בין אהבת לשמע, עד שפירשו רבותינו שעשרת הדברות נתקנו לאנשי משמר בק"ש עצמה וכדרך שאנו מפסיקים בסמיכת גאלה לתפלה בה' שפתי דכיון דתקינו ליה כגאלה אריכתא דמי, ואף כאן הואיל ונתקנה להם נתקנה ואינו הפסק וביטול סמיכות, וכן באל מלך נאמן אחר שנתקן כן על פי הדרש להשלמת רמ"ח תיבות כמו שיתבאר, ואין טעם זה מספיק לדעתי שהרי אמרו בגבולים בקשו לאמרה אלא שבטלום מפני תרעומת המינים, ופירשו בתלמוד המערב שהיו אומרים אלו לבדם נתנו לו למשה בסיני אלמא שאף במקום שלא נתקנו היו באים לאומרם, ושמא הם מפרשים שהיו רוצים לצאת למנין ולתקן כן, אלא שיש מפרשים שכל שדומה למצוה אינהו מפסיק בדבור כדין טול ברול הביאו מלח הביאו לפתן או אפילו גביל לתורי הואיל וכלם צורך לאכילה הם, ואף עשרת הדברות דומות הם לק"ש כמו שאמרו בתלמוד המערב מפני מה קורין פרשיות הללו מפני שי' הדברות כוללות בהן, אנכי ה' אלקיך ה' אלקינו, לא יהיה לך ה' אחד, לא תשא ואהבת מאן דרחים למלכא לא משתבע בשמיה ומשקר, זכור את יום השבת למען תזכרו ואמר מר זו שבת ששקולה כנגד כל המצות, כבד את אביך וכו' למען יאריכון ימיך למען ירבו ימיכם, לא תרצח ואבדתם מהרה דקטיל מיקטל, לא תנאף לא תתורו לבא ועינא סרסורי דחטאה אנון תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה הב לי לבך ועיניך ואנא ידע דאת דילי, לא תגנוב ואספת דגנך ולא דגן חברך, לא תענה אנכי ה' אלקיכם וכתי' וה' אלקים אמת, לא תחמוד וכתבתם על מזוזות ביתך ולא ביתו של חברך, אוף זה אינו מספיק לגמרי שמא לא אמרו שאינו הפסק אלא במה שמעכב את המעשה שהברכה באה עליו שהמלח והלפתן צורך המאכל הם, וכן גביל לתורי הואיל ואסור לו לאכול עד שיאכיל את בהמתו, אבל מה שאינו צריך הדבר אע"פ שדומה לו אפשר שהוא הפסק אם לא נתקן, ומכל מקום עיקר הדברים לדעתי שאילו היו מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרוא את שמע לא היה להם אף בדומה אלא במה שנתקן באל מלך נאמן כמו שיתבאר, אבל ברכות אלו עיקרן לעצמן נתקנו כמו שביארנו ואין קריאת דברים שביניהם הפסק כלל:

אמר רבה בר עולא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום - כלומר וכיון דבעי לאדכורי בעינן שיזכיר לשון מבואר שאינו יוצא ידי הזכרה בלשון מסופק דנוגה משמע נמי אור. ולא אמרינן יוצר אור ובורא לילה דגבי אור לא שייך למימר לילה אלא גבי יום וכיון דבעי למימר יוצר אור או משום דלישנא דקרא כך הוא או משום דעל האורה הוא מברך צריך לתפוס בלישנא דשייך בהפכו והיינו חשך:

אמר אביי גולל אור וכו' – איפשר דזה הלשון היו הם אומרים בערב בברכה תחלה דאלו היו אומרים כמותנו היה לו לומר בורא יומם ולילה שהוא קודם. אי נמי איפשר שלא היה בורא יומם ולילה בנוסחא דידהו:

אמר רב פפא הילכך נימרינהו לכולהו -ואשר בחר בנו אף על פי שהיא סמוכה לחברתה פותחת בברוך לעולם מתוך שהיא באה לפעמים בפני עצמה כשקורין בתורה בציבור כטעם ברכת אשר ברא ששון ושמחה שהיא פותחת בברוך אף על פי שהיא סמוכה לשש ברכות שלפניה כיון שהיא באה לפעמים בפני עצמה והיינו כשאין שם פנים חדשות. ודכותה ברכת קדוש היום אף על פי שסמוכה לברכת היין וטעמו משום דאילו הקדים ואכל ושתה מבעוד יום וקדש עליו היום אינו חוזר ואומר בורא פרי הגפן אלא פותח בקדוש היום ולא הויא השתא סמוכה. וכן נמי בברכה ראשונה של מזון שאף על פי שהיא סמוכה לברוך שאכלנו אפילו הכי פותחת בברוך משום שאילו היה אוכל יחידי אינו אומר ברוך שאכלנו. ויש אחרות מלבד אלו. וכיון שבירך ברכות אלו בבקר שוב אינו צריך לברך כלל לכל היום אם רוצה לקרות. דלא דמי לההיא דלעיל דאהבה רבה דבעינן שנה לאלתר דההיא אינה ברכה מיוחדת אלא לקריאת שמע אבל ברכות אלו שהן מיוחדות לתלמוד תורה יוצא הוא בהן לכל היום משום דכיון דמצות קריאה כל היום שבבקר פוטרת כל מה שיקרא ביום. ומיהו אף על פי שבירך בבקר על תלמוד תורה מברך אהבה רבה על קריאת שמע שהיא ברכה מיוחדת לה. וכן נמי אם קורא בתורה בצבור מברך אשר בחר בנו דאף על גב דאינו צריך לברך על קריאת עצמו צריך הוא לחזור ולברך על קריאתו בצבור שכן תקנו לברך שם אשר בחר בנו כמו שנתקנה ברכה לאחריה וכמו שנתקנה ברכת אשר בחר בנביאים טובים על ההפטרה:

תנן התם אמר להם הממונה - היינו סגן שהיה עומד תחת כהן גדול שאם יארע פסול בכהן גדול יעבוד הוא:

ברכו ברכה אחת וכו' - לאחר שישחטו תמיד של שחר והפשיטו אותו היה אומר להם שיקראו קריאת שמע. ולא היה להם שהות לומר כל הברכות מפני שתמיד של שחר מיד היה קרב משעלה עמוד השחר: