יבמות ד ב – ויקיטקסט

ואפילו מוכרי כסות. פירש"י ז"ל שאין מתכווין להנאת חימום, ולי נראה כל שאינו מתכווין פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון ואביי ורבא נמי פליגו בדאיפשר ולא קא מיכיון ובמסכת פסחים (דף כ"ו) מייתי התם נמי ברייתא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכווין בחמה מפני החמה ואוקמוה כר' שמעון ודבר שאין מתכווין לאו מהכא נפקא היתירא דידיה ועוד דאנן לרבי יהודה קאמרינן.

אלא האי מוכרי כסות דהכא בשאינו נהנה בהן כלל כגון בימות החמה ואינו עומד בחמה שהוא אינו אלא מצטער בהן ולדברי הכל כיון דלית ביה הנאה שרי ביה אבל כשהוא נהנה בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים אלא שאינו מתכווין פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון.

הא דקאמרינןכתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. פי' ולית לן דר"ל דאמר לקמן (יבמות דף כ') כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה דהא פשתים לצמר יכול לקיים את שניהם הוא ואפילו הכי דחי והכי נמי אמרינן עלה במנחות (דף ל"ט) .

ויש שסובר דריש לקיש בעלמא איתמר אבל כלאים בציצית לגמרי הותר מסמוכין וההיא דמנחות דחי' בעלמא היא. ולא נהירא לי בשמעתין דהא מהכא גמרינן לכל התורה דאתי עשה ודחי לא תעשה ואם כן נימא אפילו בדאפשר לקיים את שניהם לדחי דומיא דציצית אלא שמע מיניה בציצית נמי אתמר.

הני מצרך צריכי דאי כתב רחמנא לא יעלה כו':    איכא למימר דמשום דר' יהודה הוא דאמרינן הכא, דאיהו לא דריש סמוכין אלא בדמופנה, וכולה שמעתין משום דידיה שקלינן וטרינן בה, אבל לרבנן אף על גב דלא מוכח ולא מופנה דרשינן. וכן נמי לבן עזאי. ואי נמי איכא למימר דאפילו לרבנן גבי ציצית בעינן מופנה ומוכח משום ללמד על כל התורה דדרשינן סמוכין, וכי לא מוכח ולא מופנה לא דרשי סמוכין ללמד על כל התורה דליתי עשה ולידחי ל"ת, וקרא דר' אליעזר (לעיל ע"א) סמוכים לעד לעולם אסמכתא בעלמא היא.

אי כתב רחמנא לא יעלה הו"א כל העלאה אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות:    פירש"י אף על פי שאינו מתכוין להנאת חימום. ואינו מחוור דאי בנהנה אף על פי שאינו מתכוין, פלוגתא דאביי ורבא היא בפרק כל שעה (פסחים כה, ב) בדאפשר ולא קא מיכוין, ומייתי נמי (כו, ב) ברייתא דקתני מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואוקי כר' שמעון, ואי דבר שאינו מתכוין מהכא נפקא ליתי לה התם. ועוד דהכא אכן לר' יהודה קאמרינן, ור' יהודה הא אמר דבר שאין מתוכין אסור. אלא הכא בשאינו נהנה כלל כגון בימות החמה ואינו עומד בחמה שאינו נהנה אלא מצטער, הא נהנה אף על פי שאינו מתכוין פלוגתא דר' שמעון ור' יהודה היא. הרמב"ן נר"ו (בד"ה ואפילו).

כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. וקיימא לן כתנא דבי ר' ישמעאל דכל בגדים האמורים סתם אינן אלא צמר ופשתים, אבל שאר מינין אינן חייבין בציצית אלא מדרבנן, והכי איתא במנחות פרק התכלת (לט, ב).

וחוטי צמר פוטרין בשל פשתן ואפילו לבן ושל פשתן פוטרין בשל צמר, ודוקא לבן של צמר בשל פשתים, ושל פשתים בשל צמר בדלית ליה ממיניה ואי אפשר לקיים מצות ציצית בלא דחיית ל"ת, אבל היכא דאיכא ממין הכנף אין מטילין לו אלא מינו, וכדר"ל דאמר (להלן כ, ב) כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לא יבא עשה וידחה לא תעשה, הלכך בדאיכא מינו אתה יכול לקיים את שניהם, ואם לאו אי אתה יכול לקיים את שניהם. ואם נפשך לומר יוציא חוטין מן הבגד בעצמו ויטיל בכנף, ולעולם לא משכחת לה דליכא מינו, הא ליתא, דכל היכא דאין לו אלא בקריעת הכנף ובהפסד טליתו, הרי זה כמי שאין לו מינו.

והא דתנא דבי ר' ישמעאל לא מפקא מדר"ל, ודר"ל לא מפקא מדתנא דבי ר"י, ותדע לך דהא קיימא לן כתנא דבי ר' ישמעאל. ומשמע נמי ודאי דאיתא לר"ל מדאמרינן בפר' כיצד (שם) גבי איסורי מצוה ואיסורי קדושה חולצות ולא מתיבמות וליתי עשה ולידחי ל"ת, ופריך רבא גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, הדר אמר רבא לאו מלתא היא דאמרי דאר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה כו'. ובנחות נמי פרק התכלת (מ, א) אמרינן ולא יהא אלא לבן ופרקינן כיון דאפשר במינן וכדר"ל וכו'. וכן בהרבה מקומות בתלמוד. דאלמא הלכתא כוותיה. כך היה נ"ל. אלא שראיתי לגדולי המפרשים דפירשו (ברמב"ן בד"ה הא) דהא דתנא דר"י אתיא דלא כר"ל, ונסמכו על מ"ש במנחות (שם) ולא יהא אלא לבן ופרקינן כיון דאפשר במינן כדר"ל, ואפשר לומר דהתם לא קאמר דלעולם לא יטול כיון דאפשר בדאית ליה כדר"ל, אלא בדאיכא מיניה קאמר, ומשום דהוי מצוי דאית ליה מיניה קאמר דאפשר במיניה, ולעולם איתא לתנא דר"י ואיתא לדר"ל. וכן נראה מדברי רי"ף שכתב בהל' ציצית (בהלכות קטנות יג, ב) (ר"ך) והוא כתוב בסוף המסכתא. ומכל מקום אסור להטיל בשל פשתים ד' חוטין של צמר לבן, שלא התיר הכתוב להטיל בו אלא שני חוטי תכלת, אי נמי בחוטי לבן בדליכא תכלת דעולין משום לבן ומשום מגו כדאיתא התם במנחות (לט, ב) דאמרינן התם מגו דתכלת פטורה לבן נמי פטר אבל אם מטיל בו ד' חוטי צמר לבן, השנים עולין משום מצות לבן, והשנים האחרים כיון שאינם תכלת אינן עולין משום תכלת, ומשום לבן נמי לא דהא איכא ב' חוטים אחרים, נמצאו הב' האחרים כלאים. וכתבו בתוס' (עי' תוס' הרא"ש ד"ה אצטריך ותוס' כתובות מ, א ד"ה כגון) דאף להטיל בטלית של פשתים ב' חוטי צמר לבן וב' חוטי פשתים אסור משום דחוטי פשתים עולין משום לבן והשאר הוי כלאים.והא דאמרינן במנחות (מ, א) גבי סדין בציצית גזרה משום קלא אילן ואקשינן ולא יהא אלא לבן דהא תנא דבי ר' ישמעאל וכו', ומשני התם כיון דאפשר במינו כר"ל, איכא למידק מה צורך לתרץ כדר"ל,ואיהו נמי מאי קאמר לא יהא אלא לבן, והלא אם הוא צמר מעורב עם חוטי פשתן, אי נמי ד' חוטי צמר,אם אתה עושה ארבעתן לבן הרי יש כאן כלאים כמו שאמרנו. ובתוס' דוחקין דהתם להטיל בו ב' חוטי תכלת בלבד קאמר והלכך שרי, שאם הוא תכלת הא תנן (שם לח, א) הלבן אינו מעכב את התכלת, ואם אינו אלא קלא אילן והוי כמו לבן, הא קיימא לן נמי דהתכלת אינו מעכב את הלבן.

לכתוב רחמנא גבי ציצית פי' לגדילים תעשה לך כיון דאית בי' הלכות ציצית גדיל גדילים עשה גדיל ופתלהו מתוכו:

בפירש"י כל העלא' אסר רחמנא אפי' מוכרי כסות פרש"י שאין מתכוון להנאת חמום והקשו עליו בתוס' דא"כ היכי אמרי' קמ"ל דשרי דהא סוגיי' אף לר' יהודה דאסר בהא משום דבר שאין מתכוון כדאיתא בפ' כל שעה ואפי' לר' שמעון דשרי התם היינו לאו מהאי קרא דלא תלבש שרו אלא משום דשרי בכל דבר שאין מתכוין כדאיתא התם לכן פריך כל העלא' אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות שאין נהני' כלל אלא מצטערי' קמ"ל דשרי אבל כשהוא נהנה אלא שאין מתכוין פלוגתא דר' שמעון ור' יהודה היא:

ותיתי שעטנז מהעלאה פירש לאו בגזירה שוה אלא שילמוד סתום מן המפו' וכבר הא בלא מופנה למדי' ואין משיבין אצטריכי סלקא דעתך אמינא כדרבא דמי קמ"ל ק"ל והא אפי' לפום הא סברא דרבא כלאים בציצי' שרי דהא קאמר צמר ופשתים פטרי בין במינו בין שלא במינו ויש בכלל זה צמר ופשתים לצמר ואדפרכי עלה דהא תנא דבי ר' ישמעאל לית ליה דרבא הא הוה עדיפא לי' למפרך וי"ל דהשתא סבי' לן דהכי קאמר דצמר ופשתים פוטרים שלא במינן ובדבר שאינו כלאים כגון כלך ושיראים וסירקון ולאפוקי שאר מינים שאין פוטרים שלא במינם כלל ואע"פ שאין בהם כלל וי"מ דהשתא ס"ד דהקו' דאצטריך עלה משום דס"ד דאתי עשה ודחי לא תעשה כדרבא ולא מיתורא דגדילי' כדאמרי' לעיל וכי פרכי' דתנא דבי ישמעאל לית ליה דרבא אמרינן סלקא דעתך דכי דייקי' דויקי' דרבא הדרינן דיתורא משום דגדילים הוא כדמעיקרא לעיל ואין זה מחוור דהשתא לא קיימי' עלה דמתניתין אלא על לא תעשה גרידא דעלמא והנכון כדאמרי' בשיטת רש"י ז"ל ואפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. קיימא לן הא ניחא צמר לפשתים למצות תכלת שאי איפשר אלא בצמר וכיון שאין אפשר לקיים שתיהן יבא עשה וידחה לא תעשה שאין אומר לו שיפשוט טליתו אלא פשתים לצמר אחוטי לבן הוא ואפשר בשל צמר ואמר ריש לקיש דכל שאפשר לקיים שתיהן אין דוחה עשה לא תעשה כדאיתא במנחות:

יש שפי' כתוס' דהא פליגא אדריש לקיש ויש מי שפי' דהכא מיירי כגון שאינו מוכח כלל חוטי צמר ואין לו למלול מטליתו דבעי טווי הלכה למשה מסיני וכל כי האי גוונא אי אפשר לקיים שתיהם קרי' ביה ודעת מ"ה כלשון אחרון:

ואפילו מוכרי כסות כו'. פירש הקונטרס שאין מתכוונים ול"נ דלר' יהודה קיימינן ואיהו קאמר דבר שאין מתכוין אסור על כן צריך לומר ואפילו מוכרי כסות בלא שום הנאה ויש דלא גריס ליה:

ואי כתב רחמנא לא תלבש. להך צריכותא דלא יעלה אין המקשה צריך כלל דהא להפנאה דאמרי' לעיל היינו קרא דלא תלבש דמיניה דרשי' סמוכין אבל מקרא דלא יעלה לא איירי מידי דהא לית ליה מיניה סמוכין כלל אלא משום שפי' צריכיתות דלא תלבש מפרש ואזיל למאי אצטריך לא יעלה:

ומדשש כיתנא תכלת עמרא. פי' דכתיב ומכנסי בד שש משזר איזהו דבר העולה בד בבד הוי אומר זה כיתנא:

תכלת עמרא א) וי"ל שמא הוא מין אחר דכתי' לא יעלה על הכהנים צמר בבאם אל החצר הפנימית. משמע אבל בחצר החיצונה יעלה עליהם צמר ומשמע דליכא תו מינים [אחרים] רק אותם דמפרש אותו הפסוק צמר ופשתים דכתיב פארי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם כו' ועוד י"ל דכתיב בבגדי כהונה בגדי אהרן ובגדי בניו וא"כ לא אית בהו רק צמר ופשתים דבגדים האמורי' בתורה [סתם] צמר ופשתים הם. וא"ת דלמא תכלת הוא פשתים צבוע. וי"ל דא"כ הול"ל שש לבן (וצמר) [ושש] צבוע. (והא דכתיב ארגמן ותולעת שני צ"ל ב) דצמר ופשתים ועל שם הצבעים יקראו):

א) אבל מ"מ קשה דנוכל לומר דשמא יצטרך יחדו לשוע טווי ונוז אבל יש לומר כי המדקדק התם בפירוש רש"י ניחא הכא דה"פ התם ש"מ קשר העליון דאורייתא הלל"מ וה"פ דאי ס"ד לאו דאורייתא אמאי אצטריך כמה משניות וברייתות למשרי סדין בציצית אבל מן הסמוכין לא הוה קשה ג) ליה לאוקמא לכדרבא והשתא ניחא שפיר הא דקאמר הכא עביד להו תכלת וא"כ כלאים בציצית מותר דקשר העליון דאורייתא ואין צריך למדרש סמוכין כי הלל"מ הוא:

צמר לפשתים ופשתים לצמר. וא"ת מנא לן הא דפשתים פטרה לצמר התינח צמר לפשתים דכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ותכלת עמרא הוא וסברא הוא שאם יש לו בגד מפשתים שילבשנו ויניח בו תכלת כדקאמר קרא והיינו צמר לפשתים אבל פשתים לצמר מנין הלא יכול לעשות תכלת דהיינו צמר לצמר. וי"ל כדקאמרינן במנחות דלבן פטר דמגו דתכלת פטר לבן נמי פטר אע"ג דבקרא כתוב תכלת כמו כן נימא מגו דצמר פטר לפשתים ואע"ג דהוי כלאים כמו כן פטר פשתים לצמר: