יבמות סב ב – ויקיטקסט

בני בנים הרי הן כבנים כי תניא ההיא להשלים מיתיבי ^אבני בנים הרי הם כבנים מת אחד מהם ^באו שנמצא סריס לא קיים פריה ורביה תיובתא דרב הונא תיובתא:

בני בנים הרי הם כבנים:

סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא וכ"ש ברא לברתא אבל ברתא לברא לא א"ל רבא ^גלשבת יצרה בעיא והא איכא דכולי עלמא מיהת ^דתרי מחד לא ולא והא אמרי ליה רבנן לרב ששת נסיב איתתא ואוליד בני ואמר להו בני ברתי בני נינהו התם דחויי קמדחי להו דרב ששת איעקר מפירקיה דרב הונא אמר ליה רבה לרבא בר מארי מנא הא מילתא דאמור רבנן בני בנים הרי הן כבנים אילימא מדכתיב (בראשית לא, מג) הבנות בנותי והבנים בני אלא מעתה והצאן צאני הכי נמי אלא דקנית מינאי הכא נמי דקנית מינאי אלא מהכא (דברי הימים א ב, כא) ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד ותלד לו את שגוב וכתיב (שופטים ה, יד) מני מכיר ירדו מחוקקים וכתיב (תהלים ס, ט) יהודה מחוקקי מתניתין דלאו כרבי יהושע דתניא רבי יהושע אומר נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנא' (קהלת יא, ו) בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים ר"ע אומר למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו שנא' בבקר זרע את זרעך וגו' אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה מאי היא א"ר נחמן אסכרה א"ר מתנא הלכה כרבי יהושע אמר רבי תנחום א"ר חנילאי ^הכל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה בלא שמחה דכתיב (דברים יד, כו) ושמחת אתה וביתך בלא ברכה דכתיב (יחזקאל מד, ל) להניח ברכה אל ביתך בלא טובה דכתיב (בראשית ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו במערבא אמרי בלא תורה בלא חומה בלא תורה דכתיב (איוב ו, יג) האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני בלא חומה דכתיב (ירמיהו לא, כא) נקבה תסובב גבר רבא בר עולא אמר בלא שלום דכתיב (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא אמר ריב"ל כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא שנאמר וידעת כי שלום אהלך וגו' ואמר ריב"ל ^וחייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך שנא' וידעת כי שלום אהלך וגו' הא מהכא נפקא מהתם נפקא ואל אישך תשוקתך מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך א"ר יוסף ^זלא נצרכה אלא סמוך לווסתה וכמה ^חאמר רבא עונה ^טוהני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מיטרידי ת"ר ^יהאוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה ^כוהמשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך האוהב את שכיניו והמקרב את קרוביו ^לוהנושא את בת אחותו

בני בנים הרי הן כבנים - קס"ד שמת הזכר או הנקבה והיה לו בן שיצטרף עם אחות אביו או עם אחי אמו אין אבי האב חייב עוד בפריה ורביה וטעמא שהיה לו למת בן הא לאו הכי לא קיים דשבת בעינן וקשיא לרב הונא:

כי תניא ההיא להשלים - כגון שלא היה לו לזקן אלא בן אחד ונשא הבן אשה והוליד בת פטור הזקן שהרי השלים זה את חובתו אבל אי הוה ליה מעיקרא זכר ונקבה ואפילו מתו בלא בנים קיים פריה ורביה:

דכולי עלמא - בין לאביי בין לרבא:

תרי מחד - והשני מת בלא בנים לא קיים הזקן פריה ורביה:

איעקר מפרקיה דרב הונא - שהיה מאריך בדרשיו וצריכים למי רגלים ומעמידים עצמן ונעקרים כדתניא בבכורות (דף מד:):

מנא הא מילתא כו' - אבני בתו קאי דבן בנו פשיטא לן:

מני מכיר ירדו מחוקקים - ולא מצינו למימר מבני בניו אלא מבני בתו דהא כתיב קרא אחרינא יהודה מחוקקי ולא משכחת לה דליתו מתרוייהו אלא הכי דנפקו מחוקקים מחצרון מבתו של מכיר אלמא בני בתו כבניו:

מתניתין - דקתני אא"כ כו' הא אם יש לו יבטל דלא כר' יהושע:

לערב - לעת זקנתו:

אי זה יכשר - איזה זרע יהא הגון וירא שמים ומתקיים:

מגבת עד אנטיפרס - [בין העיירות הללו היו כולם]:

שמם - שנשתכחה תורה:

ביתך - אשה:

האם אין עזרתי בי - אשתי דכתיב (בראשית ב) עזר כנגדו מיד תושיה נדחה ממני שצריך לעסוק בצרכי ביתו ותלמודו משתכח:

וידעת כי שלום אהלך - בזמן שיש לך אהל ואין אהלו אלא אשתו שנאמר שובו לכם לאהליכם:

ואין פוקדה - בתשמיש בעת עונתה:

כי שלום אהלך - שלימה ביראת שמים:

בשעה שיוצא לדרך - משום שמתאוה לו באותה שעה יותר:

תשוקתך - תאותך:

ה"ג לא נצרכה אלא סמוך לווסתה - [אע"ג] דאמור רבנן (שבועות דף יח:) חייב אדם לפרוש מאשתו וכו' ואפ"ה כשיוצא לדרך יפקדנה:

עונה - אם רגילה לראות ביום אסורה כל היום ואם רגילה לראות בלילה אסורה כל הלילה:

וה"מ - דחייב לפוקדה כי אזל לדבר הרשות אבל לדבר מצוה לא משום דטריד במצוה אי נמי מיטריד בתשמיש ויבטל ממצוה:

יותר מגופו - דזילותא דאיתתא קשה מדגברא:

והנושא בת אחותו - גיעגועי אדם רבין על אחותו יותר מן אחיו ומתוך כך נמצא מחבב את אשתו:

וכל שכן ברא לברתא. אע"ג דאמרינן לעיל אין שני זכרים חשובים כבן ובת הכא שבא מכח מי שפטרתו מפריה ורביה פשיטא דקאי שפיר הבן במקום הבת:

חייב אדם לפקוד את אשתו. אומר ר"ת דפקידה זו אינו תשמיש אלא כשהוא רוצה לצאת בדרך אם הוא רחוק ממנה לא יצא לדרך אא"כ ישוב אליה ויפקדנה או בתשמיש או בשאר דברים וידבר על לבה ופריך מהתם נפקא ליה מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה כשיוצא לדרך ומסתמא כיון שמתאוה לו יש לו לפוקדה דהמכבד אשתו עליו הכתוב אומר אז תקרא וגו' ומשני אמר רב יוסף לא נצרכה אלא לאשתו נדה ה"ג בכל הספרים ישנים והכי פי' דחד קרא אתא דאפילו באשתו נדה יש לו לפוקדה וכמה עונה אע"פ שאסור לשמש מ"מ שמחה ותענוג הוא לה הואיל ורוצה לצאת בדרך והכי אמרי' בריש הדר (עירובין סג: ושם) הישן בקילעא שאיש ואשתו ישנים שם עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה ואמר רב יוסף התם ואפילו אשתו נדה ומה שהגיהו בספרים לא נצרכה אלא סמוך לוסתה אין נראה כלל דהגיהו כן לפי שרוצין לפרש דפקידה היינו תשמיש ובשבועות (דף יח: ושם) מוכיח דסמוך לוסתה מדאורייתא מוהזרתם את בני ישראל וגו' ועוד דמוקי לה ביוצא לדבר הרשות וא"כ אפילו למאן דאמר (נדה דף טו.) ווסתות דרבנן אם כן סמוך לווסתה נמי דרבנן מכל מקום למה יהא מותר ביוצא לדבר הרשות:

סמוך לפירקן. אבניו נמי קאי כדאמרי' בהנשרפין (סנהד' דף עו: ושם) ואע"ג דקטן לא תקינו ליה רבנן נשואין כדאמרינן לקמן בפרק אלמנה (דף סח.) מ"ר להכי תקינו ליה נשואין דלא הויא בעילתו בעילת זנות:

והנושא את בת אחותו. פירש רשב"ם דה"ה בת אחיו אבל אחותו נקט לפי שמשדלתו בדברים ושכיח שנושא בתה ור"ת אומר דדוקא נקט בת אחותו לפי שהיא בת מזלו כדאמרי'. רוב בנים דומין לאחי האם:

חידושי הרמב"ן

חידושי הריטב"א

פסקי הרי"ד (נדפס בשם תוספות רי"ד)

תוספות ישנים