יבמות עו ב – ויקיטקסט

הא דאקשי' ותיפוק ליה משום מצרית ראשונה. פירש"י ז"ל ותיפוק ליה דאפילו גיירה מצרית ראשונה היא והיכי קרי ליה חתנות וקשיא לי כיון דתפסי בה קדושי אמאי לא ליקרי ליה חתנות והרי שבע אומות דבגינותן אסירן וקרי לי' חתנות אלא ה"ק כיון דמ"מ אסיר' לי' מנא ליה שגיירה ומה הועיל בתקנתו אלא כשהיא עכו"ם וקרי ליה חתנות.

וכי תימא הנך אזדו והני אחרינא נינהו. פירש"י ז"ל שנטבעו בימי משה וישראל על ים סוף וכי מזהיר רחמנא אערב רב קא מזהיר והתניא מניחין גר מצרי וכו' ואיכא למידק אשמעתין והלא עלה סנחריב ובלבל את כל העולם כדאמרינן בפ' תפלת השחר (ברכות דף כ"ח) גבי יהודה גר עמוני אמר לו רבי יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן עומדין והלא כבר עלה סנחריב ובלבל את העולם וכבר נמצא דתני עלה בתוספתא במסכת קדושין אמר לו ר' עקיבא מטעית הלכה משעלה סנחריב ובלבל את האומות לא עמונים ומואבים במקומן אלא עמוני נושא מצרית ומצרי נושא עמונית ואחד מכל אלו נושא מכל משפחות האדמה ואחד משפתות נושא אחת מכל כלומר וכולן מותרין לבא בקהל.

ובהלכות גדולות כתוב דשאני מצרים דחזרו דכתיב מקץ ארבעים שנה אשיב שבות מצרים. וא"ת התם במסכת ברכות אמרו והלא כבר נאמר ושבתי את שבות בני עמון והרי שבו אמר לו ר' יהושע ושבתי את שבות עמו ישראל ועדיין לא שבו משמע שאם שבו אסורין והלא כבר נאמר במצרים מקץ ארבעים שנה אשיב את שבות מצרים וזאת קושיא היא על התוספתא שכתבנו אלא שזה הכתוב על גלות מלך בבל כתוב ביחזקאל וכבר נתבלבלו מגלות סנחריב ואותן שהגלה נבוכדנצר מתערובת העמים שהיו שם הם ומ"מ נקראו מצרים על שם העיקר ועל שם הארץ וכן עמון ומואב מימות סנחריב נתבלבלו וכן בל העולם כדכתיב ואסיר גבולות עמים.

ושוב ראיתי בתו' של מסכת מגילה (דף י"ב) שהביאו תשלום הברייתא השנוי' בפ' תפלת השחר ואמרו שכך היא שנוי' במסכתא ידים בו ביום עמד יהודא גר עמוני לפניה' עד אמר לו ר' יהושע והרי כבר נאמר ושבתי את שבות עמי ישראל כשם שאלו לא שבו כך אלו לא שבו אמר להן יהודא גר עמוני אני מה אעשה אמרו לו כבר שמעת מפי זקן מותר אתה לבא בקהל אמר לו ר"ג גר מצרי כיוצא בזה אמר לו למצרים נתן להם קצבה שנאמר מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן הגוי' אשר נפוצו שם והתירוהו לבא בקהל ע"כ והרי שתי הברייתות חלוקין בדין גר מצרי.

והטוב והנכון בעיני בזה הענין הוא שנאמר סנחריב בלבל את כל העולם מקצת האומות הי' מגלה גלות שלימה ומושיבן בארץ אחרת כמו שאמר עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם ומושיב אחרים בארץ שגלו ממנה כמו שעשה בעשרת השבטים שנאמר ויבא המלך אשור מבבל ומכותה ומעזה וגו' ומקצת העמים הי' משאיר בהם מדלת הארץ ומושיב עמהם מאומות אחרות ולכך נתבלבלו כל האומות בין אותן שגלו לגמרי בין אותן שנשארו מהן בארצם לפי שנתערבו בעכו"ם שהושיב עמהן אבל נבוכדנצר מחריב והרגן ומשאיר והיינו דאמרי' בא סנחריב ולא בלבל ובא נבוכדנצר ולא שטפה וכן בכל מקום תולה בלבול בסנחריב והיינו דכתיב ואסיר גבולות עמים דהגבולות הסיר מכל האומות עמון ומואב לא הגלה אותן סנחריב אלא שהחריב מקצתן דכתיב בהו בישעי' בשלש שנים כשני שכיר ונקלה כבוד מואב בכל ההמון הרב ושאר מעט מזער לא כביר הרי שנשארו מקצתן שלא גלו כלל ובהם נאמר בנבואה של נבוכדנצר שאנן מואב מנעוריו ובגולה לא הלך אלא לפי שהביא סנחריב אחרים והושיבן באותן מקומות שהחריב כדרך שעשה בכל העולם לפיכך כל גר שבא מארץ בני עמון ומואב מותר לבא בקהל ורובן מאותן עממים וכל דפריש מרובא פריש מ"מ יש בהן שהיו במקומן מעולם אפילו לאחר נבוכדנצר וכדאמרי' עמון ומואב שביבי בישא דירושלים הוו שלחו לנבוכדנצר תא עלייהו וכו' ואפשר [עצתם] [כהא דאמר במגילה זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו] שהי' לאחשורוש לבדוק במוחזקים וליקח עצה מהם ואיפשר שהעמידו בדברים על הפסוק הזה. וראיתי בהגדה של מגילת אסתר [אסת"ר פ"ד] אמרו לו אדונינו המלך כשהיינו בארצנו היינו שואלין באורים ותומים ועכשיו מטולטלין אנו וקראו לפניו המקרא הזה שאנן מואב מנעוריו וכו' אמר לון אית הכא מנהון אמרין ליה קרוביהון הדה דאת אמר והקרוב כלומר יש בכאן מן הקרובים לעיקר ארץ עמון ומואב החריבה שנשארו במקצת הארץ שמא הם מאותן שלא גלו כלל וזה מן הענין שפירשנו.

לפי' לאחר חזרת גלותן לימות המשיח כלם אסורין והיינו דאמרי' בברכות והלא כבר נאמר ושבתי את שבות בני עמון והרי שבו [א"ל ר' יהושע וכו'] ועדיין לא שבו דקסברי ר"ג ור' יהושע דהשבת גלות לאומות לבני משפחה משמע ושבתי את שבות עמון כמו ושבתי את שבות עמי ישראל כענין שנאמר ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל אלא שהי' ר' יהושע אומר עדיין מתערב במואב עד באחרית הימים כדכתיב בישראל אבל במצרים שנתן קצבה אסורין הן והיינו סברא דברייתא במס' ידים וכך משמעות' דגמ'.

ומיהו [ב]תוספתא דקדושין דר' עקיבא סבר דהשבת גלות דמצרים כיון דבנבוכדנצר כתיב והוא מבולבלין הגלה אותן בבלבולן הן חוזרין הילכך אפילו לאחר חזרתן מותרין וכן בעמון ומואב וכן בכל העולם ובעל הלכות כתב בסברא דר"ג ור' יהושע דגמ' דילן הכי משמע אפילו לר"ע ובירושלמי עוד סברא אחרת אמר לו ר"ע אלא אף אתה השיא לבת גיורת מצרית כדי שיהו ג' דורות מכאן וג' דורות מכאן וגמ' דילן לא תני הכי.

ורת"ם ז"ל אמר דגמ' דילן לא סבירא לי' דמצרי מותר שסנחריב לא בלבל מצרים דכתיב ולא יסף עוד פרעה מלך מצרים לצאת מארצו והוא הגי' ומחק וכי עמון ומואב כמו שכתוב בספר הישר, ולא דאיק כלל.

ות"ל משום מצרית ראשונה:    פירוש ומה הועיל בגירותה אלא ודאי לא גיירה וכשהיא גויה נשאה. ורש"י ז"ל לא כן פירש אלא אחתנות קא מהדר לומר אכתי היכי קרו ליה חתנות. ואיכא למידק כיון דנתגיירה אף על גב דאינה כשרה לישראל מכל מקום קדושין תופסין וכל שקדושין תופסין בה איכא חתנות. ומכל מקום גם לפירוש הראשון קשה לי דטובא אהני בגירותה שאינו מוליד בן לע"ז דבן עכו"ם קרוי בנה. אלא נראה לי דהכי קא מקשה מאי אהני בגירותה להתירה לו לגמרי ואהדר ליה דשלא כתורה עבד ולא גיירה, והדר אקשי מכל מקום הא כתיב ויתחתן והיכי קרי ליה חתנות.

וכי תימא הנך אזדו לעלמא והני אחריני נינהו:    פירש רש"י ז"ל שנטבעו בידי משה וישראל על ים סוף וכי אזהר רחמנא אערב רב קא מזהר. ודברי תימה הם וכי כל המצריים נטבעו והלא לא נטבעו אלא היוצאים למלחמה. ^[4]. ומסתברא דהכי קאמר וכי תימא הנך אזדו לעלמא, שמא בארך הזמן גלו, ולא שאנו מתירין אותן מן הספק, אלא לרווחא דמלתא קאמר לו דאף כשתמצא לומר דבעלמא אמרינן אזדו לעלמא הכא אי אפשר, דהא אמר מנימין גר המצרי כו'. אי נמי אזדו לעלמא בימי סנחריב^[5].

ואיכא דמותיב אשמעתין והלא עלה סנחריב ובלבל כל העולם כדאמרינן בפרק תפלת השחר (ברכות כח, א) גבי יהודה גר העמוני אמר לו ר' יהושע מותר אתה אמר לו רבן גמליאל והלא כבר נאמר לא יבא עמוני אמר לו ר' יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן עומדים והלא כבר עלה סנחריב ובלבל את העולם. ותירץ הרב בעל ההלכות ז"ל דשאני מצרים שחזרו דכתיב (יחזקאל כט, יג) מקץ ארבעים שנה אשיב את שבות מצרים. וכן היא בתוספתא במסכת ידים (פ"ב ה"ח) גבי אותה מעשה דיהודה גר העמוני שבפרק תפלת השחר אמר לו רבן גמליאל כלומר לר' יהושע גר מצרי כיוצא בזה אמר לו מצריים נתן להם קצבה מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העכו"ם אשר נפוצו שם והתירוהו לבא בקהל (עיין תוס' ד"ה מנימין). אלא שאמרו בתוספתא קדושין (פ"ה ה"ו) אמר לו ר' עקיבא מנימין טעית הלכה משעלה סנחריב ובלבל את כל האומות לא עמונים ומואבים במקומן ולא מצרים ואדומים במקומן אלא עמוני נושא מצרית ומצרי נושא עמונית ואחד מכל אלו נושא מכל משפחות האדמה ואחד מכל משפחות האדמה נושא אחת מכל אלו לומר שכולן מותרין לבא בקהל מעתה. ואתיא ההיא דלא כגמרין ודלא כתוספתא מסכת ידים ולא קיימא לן כותיה. ועוד דבירושלמי (קדושין פ"ד ה"ג) אמרו איפכא דהתם גרסינן אמר לו ר' עקיבא לא כי אלא אף השיאו [בכת"י נ"א: אף אתה נשיאו] לבת גיורת מצרית כדי שיהיו שלשה דורות מכאן ושלשה דורות מכאן.

והרמב"ן נר"ו כתב (בד"ה וכי) בענין זה סנחריב הוא שבלבל את העולם שהיה מגלה פעמים אומה זו ומושיבה במקום אחר ומושיב תחתיהן אומה אחרת, כדכתיב עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם. ופעמים שהיה מגלה מקצתן ומשאיר דלת הארץ ומביא שם עמהם משאר האומות מבולבלין כמו שעשה בארץ ישראל דכתיב ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעזה וכו'. ומשום כך היו כל האומות מבולבלין. והיינו דכתיב ביה ואסיר גבולות עמים. ובהא פליגי תנאי דר"ג ור' יהושע דברייתא, דהשבת גלות באומות שישובו מבוררין משפחה ומשפחה לבד ועם ועם לגבולו כשיבת בני ישראל דכתיב בהו ואתם תלקוטו לאחד אחד בני ישראל. אלא דר' יהושע סבר דבני עמון ומואב לא שבו עדיין מדכתיב במואב באחרית הימים כדכתיב בישראל, והיינו דאמרינן התם בפרק תפלת השחר והלא כבר נאמר ושבתי את שבות בני עמון והרי שבו, אמר לו ר' יהושע והלא כבר נאמר ושבתי את שבות בני ישראל ועדיין לא שבו, אבל במצרים שנתן להם קצבה אסורים הן. והיינו נמי משמעותא דגמרין. אבל תוספתא קדושין (שם) כדעת ר' עקיבא דהשבת גלות במצרים כיון דבנבוכדנצר כתיב והוא מבולבלין הגלה אותן שהרי סנחריב בלבלן, כשהן חוזרין בבלבולן הן חוזרין, ולא אמר הכתוב אקבץ את מצרים אלא על העם היוצא ממצרים ולא שהן מצריים גמורין, והלכך אף לאחר חזרתן הרי הן בהכשרן. וקיימא לן כברייתא דמסכת ידים וכסבריה דר"ג ור' יהושע וגמרא דילן הכי משמע. וכן כתב הרב בעל הלכות (גדולות שם) ז"ל. ועוד דהא בירושלמי ר' עקיבא נמי קאי בשיטתייהו. והרמב"ם ז"ל כתב (פי"ב מהל' איסורי ביאה הכ"ה) שאפילו מצריים מותרים משעלה סנחריב ובלבלן, נראה לי שסמך על התוספתא שבמסכת קדושין.^[6].

אמר ליה רב אשי לרבינא ולטעמיך אימא סיפא אינן אסורין אלא לבא בקהל הא בנתינה שרו:    וקיימא לן הכא דלאו בקדושתיה קאי וכדתני בברייתא פצוע דכא מותר בנתינה. ורב ששת ורבא ורב אשי הכין סבירא להו וקיימא לן כוותיהו. והלכך פצוע דכא כהן מותר בגיורת ובנתינה. ומשמע נמי דאפילו בממזרת נמי שרי דמאי שנא נתינה או גיורת לכהן ממזרת. אבל הרמב"ם ז"ל (הלכות איסורי ביאה פט"ז הלכה א_ב) כתב בלשון הזה פצוע דכא וכרות שפכה שנשאו בת ישראל ובעלו לוקין שנאמר לא יבא פצוע דכא וכו' ומותרין לישא גיורת ומשוחררת ואפילו כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת שאינו בקדושתו ואפילו נתינה או אחת מאלו הספקות מותרות לו, הואיל ופצוע דכא אסור לבא בקהל לא גזרו בו על הנתינים ולא על הספקות. אבל פצוע דכא וכרות שפכה אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מן התורה ע"כ. ולא ירדתי לסוף דעתו שהוא ז"ל נראה שסבור לומר שאין איסור הנתינים דבר תורה. וכן כתב הוא ז"ל עוד מפורש בפרק י"ב (הלכה כב) מי שנתגיירו משבעה עממין אינן אסורין מן התורה לבא בקהל, והדבר ידוע שלא נתגיירו מהם אלא הגבעונים ויהושע גזר שיהיו אסורין לבא בקהל. וזו כסברא ראשונה דרבא דאמר דלא תתחתן בם בגיותן הוא. וכיון שכן מנא ליה להתיר גיורת לפצוע דכא כהן, ומנא ליה דפצוע דכא לאו בקדושתיה קאי, דהא רבא לסברא קמא הוה ס"ד למימר דבקדושתיה קאי ופצוע דכא כהן אסור בגיורת. ועוד קשיא לי דהא משמע דגיורת אסורה לכהן דבר תורה מדפליגי רשב"י ורבנן לעיל בפרק הבא על יבמתו (ס, ב) בגיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, ורשב"י דשרי לה מייתי לה מדכתיב וכל הטף בנשים החיו לכם והרי פנחס עמהם, ורבנן דפליגי עליה אמרו החיו לכם לעבדים ולשפחות, אלמא בדאורייתא פליגי, וקיימא לן כרבנן דהא רב נחמן דבתרא הוא עבד עובדא אפילו בדיעבד כותייהו. וכי תימא מדאורייתא מנא לן, איכא למימר גמרא גמירי לה מסיני עד דאתא יחזקאל ופירשה כי אם בתולות מזרע ישראל כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (עח, א) וצ"ע. ובירושלמי (ה"ב) פליגי בפצוע דכא אם מותר לבא בממזרת אם לאו דגרסינן התם ר' ירמיה אמר כללא פצוע דכא ישראל מותר לו לישא ממזרת. אמר ר' יוסא בלבד פסול משפחה הא פסול גוף לא בדא, חייליה דר' יוסא מן הדא דאמר ר' חלקיה ר' סימן בשם רבי יהושע בן לוי לא שנו אלא פצוע דכא ישראל אבל פצוע דכא כהן לא בדא, כמה דתימר כהן ברור הוא אסור לישא גיורת, אף הכא ישראל ברור אסור לישא ממזרת. וגם זה ראיה לדברינו דהא משמע דר' ירמיה סבירא ליה דלאו בקדושתיה קאי ומשום הכי שרי ליה נמי בממזרת. ור' יוסי דאסר ליה משום דישראל ברור הוא דאסר ליה, ולדידיה כי היכי דאסר ממזרת לפצוע דכא ישראל, הכי נמי אסר גיורת לפצוע דכא כהן.

איש דרכו לקדם אשה אין דרכה לקדם:    קשיא לי והלא דוד ממואב קאתי ומואב לא נכתבה חטא שלהן אלא משום אשר שכר עליך את בלעם. ויש לומר דחד מינייהו נקט והכי קאמר איש דרכו לקדם ואיש דרכו לשכור. אלא דאכתי קשיא לי מאי קא מקשה היה להן לקדם נשים לקראת נשים, דהא במואב ליכא למימר כי האי טעמא כלל דהא אשה אין דרכה לשכור כלל. ויש לומר דכיון דעמון ומואב כי הדדי נינהו ופסול דידהו בחדא איכתיב, וטעמא דאמרן גבי עמון ליתיה, ואם איתא דעמונים נקבותיהן אסורות אף במואבים כן. כנ"ל.

ותיפוק ליה משום מצרית ראשונה פרש"י ז"ל ותיפוק ליה דאפילו גיורת מצרית ראשונה היא ואפי' הכי קרינן ליה חתנות ולא נהיר' דמאי קושי' דאנן לא אמרי' אלא דבגיורת שאין קדושי' תופסי' לא קרי חתנות אבל כל שהוא בגיור' דקדושין תופסין אעפ"י שהוא באיסור לאו חתנות שייך ביה כדשייך בממזרת ודכוותה בחייבי לאוין שאין בהן כרת אלא ה"פ ולמה גיירן שלמה כיון דסוף סוף לאחר גיורתן עדיין היא אסור' משום מצרית ראשונה אלא ודאי לא גיירה וא"ה קרי' ליה חתנות וקשי' לרבא:

וכ"ת הנך אזדו לעלמ' והני אחרים נינהו פרש"י ז"ל כי כל המצריים טבעו בים וכי אזהר רחמנא על מצרי ראשון ושני משום ערב רב הוא דאזהר ואינו נכון שהרי לא טבעו בים אלא אותם שיצאו למלחמ' עם פרעה אחר ישראל. ויש שפי' דמ"מ רובם טבעו ולא נשארו אלא מיעוט ומן האומות אחרות הוא שנתישבו שם וליתא דכל קבוע כמחצ' על מחצה דמי. והנכון דלרבותא נקט לה דלא מצית למימא כי בימי שלמה המלך כבר מתו או הלכו להם כל המצרים שנשארו במצרים בימי משה והני אחריני נינהו דהא א"ר יהודה מנימין הי' אומר וכו' אני מצרי ראשון וכו' פי' אלמא עדיין המצרים קיימים:

והקשו בתוס' מאי קושי' דהא בתוס' דמ' קדושין מסיים בה א"ל ר"מ מנימין טעית בהלכה משעלה סנחריב בלבל כל העולם ואת כל האומות לא יש עמוני ומואבי במקומם אלא עמוני נושא המצרי ומצרי נושא עמוני וכו' מכל אלו נושא מכל משפחות האדמ' והא בפ' תפל' השחר (דף כ"ח) גבי גר עמוני שהתירו ר' יהושוע לבא בקהל מפני שכבר עלה סנחריב ובלבל כל העולם כולו וכל דפריש מרובא פריש ותירצו דהשת' על שלמה להנשא בת פרעה קיימי שהם היו קודם בלבול סנחריב וכ"מ בכאן. ומיהו ק"ל על ההיא תוספת' דמ' קדושי' מאי דתני' בתוספת' דמ' ידים גבי עמוני שבפ' תפלת השחר א"ל ר"ג לר' יהושוע גר מצרי כיוצא בזה מהו א"ל מצרי נתן קצבה שנ' מקץ ארבעים שנה אקבץ מצרים מן הגוים אשר נפוצו שם ולפי אותה תוספת' דמסכתא קדושי' מצרי נמי לא אימעי'. ונר' דלתוספתא דמס' קדושי' הא דקתני מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים לא מצריהם גמורי' כי סנחריב בלבלם כלם והעביר המשפחות מערים לערי' אלא על אותן אומות שהיו במצרים שישב שם סנחריב שהגלה אותם נבוכדנצר אח"כ אומר הנביא שיקבץ אותם אחר מ' שנה ואידך תוספת' דמ' ידים סוברי' כי על מצרים ממש קאמר כעין שיבת בני ישראל דכתיב בהו ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל ויש שפסקו הלכה כתוספת' דמ' ידים וכן כתב בה"ג ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל כתב כי המצריים מותרים משעל' סנחריב ובלבלם שסמך על התוספת' דמ' קדושי' וק"ל דהכא אמרי' דבעכו"מותן לית להו חתנות ואלו במ' עבודת כוכבים ומזלות אמרי' בנותיהן דאורית' הוא דכתיב לא תתחתן בם הוא לאוסרם אפי' בגירותם דאית להו חתנות וכ"ש שיש בכלל זה איסור לאו דלא תקח בעכו"מתן וקושיין התם אליבא דר"ש דאמר כי יסור לרבו' כל המסירי' דאלו לרבנן לא מיירי אלא בשבעה עממים ואנן אמרי' לה התם על כל אומות העולם:

ממזר כתיב פרש"י ז"ל שיש בו מום וזרות כלומר שנבעלה אמו ממי שהיה זר ונכרי אצלה:

איש דרכו לקדם ואשה אין דרכ' לקדם הכי קתני בתוס' דמשמע הכא מן המקרא הוה כי המואבי' לא קדמו לישראל בלחם ובמים. ואלו במשנה תורה כתיב אוכל בכסף תשברני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבי' היושבים בער ותימא כי המקרא לצדדים כתיב לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וכו' דהא ודאי לא שכרו עמונים את בלעם אלא ע"כ לצדדי' כתיב קרא והא דאמרי' הכא גבי רות המואבית ואש' אין דרכה לקדם חדא מינייהו נקט דאפי' לחם ומים אין דרכה של אשה לקדם וכ"ש שאין דרכה של אשה לשכור וכן אמרו בירושלמי' בפי' ואין דרכה של אשה לשכור וכן עיקר וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה:

מתניתין עמוני ומואבי אסורין ואסורן איסור עולם אבל נקבותיהן מותרות מיד, מצרי ואדומו אינם אסורין איסור עולם עד ג' דורות א' זכרים וא' נקיבות אר"ש ק"ו הדברים ומה במקום וכו' איסור עולם התיר בנקיבות מיד, במקום שאל אסר את הזכרים אלא עד ג' דורוע אינן דין שנתיר את הנקבות מיד א"ל אם הלכה נקבל ואה לדין יש תשובה א"ל אל כי אלא הלכה אני אומר.

ממזרים ונתינים אסורים ואיסורין עולם. א' זכרים וא' נקיבות. פי' ונקבותיהן מותרות מיד דמפרש הדיה טעמא ע"ד אשר לא קדמו אתכם אתכם בלחם ובמים דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם אבל מצרי ואדומי גם נקיבותיהן אסורין דמצרי אפי' מצרית במשמע ור"ש מתיר הנקיבות בק"ו:

אם לדין יש תשובה, מאי תשובה אמר רבב"ח אר"י משום דא"ל עריות יוכיחו שלא אסר בה אלא עד ג' א' זכרים וא' נקיבות פי' דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה א' בת בנה א' בת בתא א"ל לא כי הל' אני אומר,

תנאי א"ל ר"ש הלכה אנין אומר ועוד קרא מסייעני בנים ולא בנות א"ל ר"י בנים אשר יולדו להן כתיב תצאן בלידה. פי' כל הנולד מהן ואפילו נקבות א"כ תלה הבנים באם שיולדת אותם שאם היא ראשונה בנה הוי שני, אע"פ שהאב שני לא אזלינן בתר האב ואי לאו דנקבות אסורות [למאי] תלאן בלידה:

ורבנן הוא דגזרו בהו. וא"ת והא קא חשיב באלו הן הלוקין נתינה. וי"ל דמכת מרדות קאמר ואגב ממזרת נקטא ולקמן אפרש בעז"ה: