יומא עא ב – ויקיטקסט

אתו שמעיה ואבטליון למיהב שלמא לכ"ג. א"ל ייתי בר אהרן לשלם. אמר להו ייתון בני עממין לשלם כו':

ירושלמי [למה] משמש בפנים בבגדי בד. א"ר חייא בר אבא כשירות של מעלה מה למעלה ואיש אחד בתוכם לבוש בדים. אף משרת למטה כתנת בד קדש ילבש. ולמה בחוץ בח' א"ר חנינא כנגד המילה שהיא לח' ימים כדכתיב בריתי היתה אתו. ולמה אינו נכנס לפנים בבגדי זהב. א"ר לוי אין קטיגור נעשה סניגור.

כ"ג משמש בח' כלים כו'. ת"ר בגדים שנאמר בהן שש חוטן כפול ששה משזר ח' נמצא המעיל י"ב. והפרכת כ"ד והחשן ואפוד כ"ח חוטן כפול ששה מנ"ל ופשטנא שיתא שש כתיבי בבגדי לבן. ואלו הן ושבצת הכתנת שש. ועשית מצנפת שש.

ויעשו את הכתנות שש מעשה אורג כו'. ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש. ואת מכנסי הבד שש משזר. ואת האבנט שש משזר ומצנפת ומגבעת אחת היא. קרא אחת לגופיה שיהיו של בוץ והוא פשתים. גמרא גמירי לה דהאי בד פשתים הוא ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא ומכנסי פשתים. וחד שיהו שזורין וחד שיהא חוטן כפול ששה וחד לשאר בגדים שלא נאמר בהן שש. וחד לשאר מינין שיהו גם הן חוטן כפול ששה. וחד לעכב שאם אינן חוטן כפול ששה פסולין הן. שש חוטן כפול ששה כמשמעו.

אלא משזר שמונה מנ"ל. ואמרינן כתיב בשולי המעיל שלשה מינין תכלת וארגמן ותולעת שני משזר וכתיב בפרכת שש משזר ארבעה מינין. והן בכל אחד ו' הרי כ"ד ויליף שולי המעיל מפרכת משזר משזר בג"ש. מה בפרכת כ"ד חוטין אף שולי המעיל כ"ד חוטין. ובשולי המעיל ג' מינין נמצאו ח' חוטין בכל מין. ח' בתכלת. ח' בארגמן. וח' בתולעת שני ואמאי לא יליף שולי המעיל מן האפוד והחשן דאינון כ"ח חוטין משום דכתיב בהו זהב ושולי המעיל ופרכת לא כתיב בהן זהב אדרבה דנין כלי מכלי לאפוקי פרכת דאהל הוא.

ייתון בני עממי' לשלם דעבדין עובדא דאהרן:    פי' קשה בעיניהם שקראם בני עממי' לפי שהיו גרים והוא לא נתכון לכך שאף ישראל נקראו עממים כדכתי' אחריך בנימן בעממיך אלא שלא ספר בלשון כבוד במקום דאיכא חשדא:

בכתונת ומכנסים מצנפת ואבנט קשיא ליה לריב"א דבקראי לא כתיבי מצנפת אלא בכהן גדול אבל בהדיוטים לא כתיב אלא מגבעות ואין ספק כי כשם ששינה הכתוב בלשונם משונים הם בענינם ובהרבה מקומות הזכירו חכמים מצנפת בכהן הדיוט וכדאמרי' הכא וכדאמרי' לעיל נוטל מצנפתו של אחד מהם. ותירץ דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד כי חכמים קורין אף למגבעות מצנפות וכדאשכחן בשוק של שלמים לרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בפרק הזרוע שהיה מן הארכובה ולמעלה. ובתלמוד קורא שוק מן הארכובה ולמטה כדאמרי' בפרק מצות חליצה (דף ק"ג) דהוה ליה אסתוירא מעל ושוקו מעל דמעל והרבה כיוצא בזה. והמצנפת והמגבעות שניהם בראש. וההפרש שביניהם שהמצנפת של כהן גדול היתה קצרה יותר כדאמרי' בזבחים שערו היה נראה בין ציץ למצנפת שבו היה מניח תפילין שהרי מקום יש בראש כדי להניח שני תפילין. והציץ והתפילין היו שם בראש במקום השער אלא שהציץ בתחלת הראש לצד המצח והתפילין אחרי כן ולמעל' משניהם המצנפת ומגבעת כהן הדיוט היה מכסה כל הראש לבד מקום תפילין א' סמוך למצח ולכך קרויה מגבעת שמכסה כל הראש. וזה שאמרנו שהציץ במקום השער אע"פ שהכתוב אומר והיה על מצח אהרן. לא קשיא דקרא ה"ק שיהו למעלה מן המצח אי נמי דאע"ג דבלשון חכמים קורין מצח למקום הפדחת שעל גביני העינים כדתנן בפרק המפלת המצח והגבינים והעינים לשון תורה לחוד ולתחלת הראש קורא הכתוב מצח ואנקלוס שתרגם בין עינוהי זהו מקום השער שאמר הכתוב גבי תפילין וגבי קרחה. וה"ר אלחנן ז"ל הביא ראיה שהציץ נתון במקום שער שאמרנו ממה שאמרו במעשה של ינאי המלך הקים להם בציץ שבין עיניו משמע שהוא מונח על הראש כתפילין אבל קשה לר"י ז"ל אמאי לא מייתי בפ"ב דזבחים ההיא דמקום יש בראש להניח שני תפילין כשאו' שם מקום היה בין ציץ למצנפת שבו מניח תפילין וכי היכי דמייתי לה בפרק המוצא תפילין ובפרק כל הצלמים כיון שהציץ על הראש. ותירץ הר' אלחנן ז"ל דכיון שלא הזכיר שם בהדיא שהציץ מונח על הראש לא חשש התלמוד לומר כן. וכתבו בתוספות כי לפי' ריב"א ז"ל יש לדקדק קצת שיעור רחבן של תפילין דכיון שהציץ היה בתחלת הראש והציץ היה רחבו שתי אצבעות כדאי' בפ"ק דסוכה ובפרק במה אשה יוצאה ואמרי' ששערו היה נראה בין ציץ למצנפת שבו מניח תפילין ואמרי' מקום יש בראש להניח שני תפילין. א"כ מקום הציץ ומקום השער הנראה בינו לבין המצנפת היה מקום התפילין. ולכל הפחות יש ללמוד שהתפילין רחבים יותר מאצבע לכל הפחות שאם לא היו רחבים אלא אצבע א"כ מקום יש בראש שהניח שלשה תפילין ואם היינו מפרשי' מקום יש בראש להניח שני תפילין ולא יותר אז היינו יכולין ללמוד מכאן דשיעור תפילין שתי אצבעות אבל בשמושא רבה דתפלין כתי' אמר רבא האי מאן דבעי למעבד תפילין מייתי אעא טבא שתי אצבעות על שתי אצבעות אי הוי טפי שפיר דמי ואי בציר לא הוי פסול ע"כ. ולפי לשון שמושא רבה אין שיעור לתפילין לא למעלה ולא למטה. וזה אינו דאם כן היאך שיערו לומר מקום יש בראש להניח שתי תפילין אלא ודאי יש להם שיעור למטה. ואין לעשותו יותר מאצבע ומחצה מפני הספק:

דברים שנאמ' בהם שש חוטן כפול ששה:    פי' שהיו שזורין יחד. משזר שמנה פי' מקום שנאמ' משזר סתם. וכדכתי' גבי רמוני המעיל דלדידיה ילפי' לקמן וכן פרש"י ז"ל:

גרש"י ז"ל חמשה קראי כתיבי ועשו את הכותנות שש וגו' חד לגופיה כו':    פי' דבחד שש דלכתו' בכולהו סגי וקא מייתרי לדרשא. אבל ר"ח ז"ל גורס שתא קראי כתיבי דכתי' ושבצת הכתנת שש. ועשית מצנפת שש. וכתיב ויעשו את הכתנת שש. ואע"ג דבקרא בתרא חמשה כתיבי ההוא דכתי' ואת מכנסי הבד שש ליתיה במניינ' דאיצטריך למכתב בעשיית מכנסיים שש לפי שלא הוזכר בצואה אלא מכנסי בד ואיצטריך לפרושי שיהו של שש חד לגופיה דכיתנא ליהוו וחד שיהא חוטן כפול ששה וחד לגופיה שיהו שזורין וחד לשאר בגדים שלא נאמ' בהן שש וחד לשאר מינים וחד לעכב. ולהא פירוש' לא הוה צריך למכתב שש גבי עשיות כלל דכיון דכת' ויעשו את הכתונת ואת המצנפת ואת המגבעות ואת האבנט ממילא ידעי' דהוו של שש כדכתי' בצוואות:

וחד לגופיה שיהו שזורין:    פי' דאע"ג דלא כתי' בהו שש משזר בעי' שיהו שזורין. וא"ת וכיון דכתב חד קרא שיהא חוטן כפול ששה ממילא ידענא דלהוו שזורין. וי"ל דאי מחוטן כפול ששה הוה אמי' דמ"מ כל חד וחד באנפי נפשיה לא בעי שזירה קמ"ל שיהו שזורין וא"ת והכא דכתב רחמנא שש משזר מאי איכא למימר. וי"ל דאתא לאשמועי' דהיכא דאיכא מינין טובא דשיתא שיתא שיהו כל המינין אחר כך שזורין ביחד ויהו בו ג' שזירות חדא בכל חוט וחוט ושזירה אחריתי בכל הששה ושזירה אחריתי לכל המינין ביחד כן פי' בתוספות:

מאי משמע דהאי שש לישנ' דכתנא הוא:    הכי נמי מצי למי' מאי משמע דבד ליש' דכתנא הוא אלא דכיון דקראי דמייתי' לעי' טובא שש כתיב בהו נקטי' הכי:

ואימא עמרא מכאן דקדק רבי' אפרים הצרפתי ז"ל כי אותו שאנו קורין קנבוס שהוא עולה בד בד מין פשתים הוא דאי לא אמאי לא פרכי' הכא ואימ' קנבוס. ואע"ג דתנן במס' כלאים הפשתן והקנבוס שטרפן. לשון חכמים לחוד ואין הקנבוס שבמשנה אותו שאנו קורין קנבוס ותדע כי אותו שלהם אמר במסכת כלאים (פרק ב') שהוא עושה אחת לשלש שנים ואלו אותו שאנו קורין קנבוס עושה בכל שנה ושנה כמו הפשתן והיה אוסר רבי' ז"ל לתפור בגדים של צמר בקנבוס ור"י ז"ל אומר שאין לבטל המנהג שנהגו כל ישראל לתפור בו והא דלא פריך הכא ואימ' קנבוס משום דקימ' לן כתנא דבי ר' ישמעאל דאמ' כל מקום שנאמרו בתורה בגדי' סתם אינו אלא צמר ופשתים ואפילו לאידך תנא דבי ר' ישמעאל דאמר התם דבגדים סתם כל בגדים משמע לא קאמר אלא גבי ציצית משום דכתיב הכנף מין כנף כדוקיא דרבא. אבל בעלמא דכולי עלמא אינם אלא צמר ופשתים:

כל בן נכר ערל לב וכו':    למימרא דכל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אפילו חזר בתשובה אסור לעבוד במקדש כדאיתא בשילהי מנחות:

אף כאן עשרים וארבעה:    פי' וכן עבודת שלשה מינין שברמונים מכ"ד הוה ליה כל חד וחד משמונה חוטין:

ונילף מחשן מה להלן כ"ח אף כאן עשרים ושמונה:    וק"ל דהא אמרי' לקמן בעלמ' תפסת מרובה לא תפסת ואדרבה הוה לן למפרק דניליף ממכנסים דכתיב ביה שש משזר ולא ליהוי אלא ששה ששה. וי"ל דממכנסים ליכא למילף מכיון שלא נאמר בו אלא מין אחד ומאי דפרכי' מחשן ואפוד דמרובה הוא טפי מפרוכת משום דמשמע לן דמשזר לריבוייא אתי. כל מאי דאפשר לעשות מבגד קיים וחזק עדיף טפי:

אמר קרא תעשנו:    פי' גבי חשן משפט כתיב:

רב אשי אמר שיהו כל עשיותיו שוות וכו':    פי' להכי לא גמרי' מחושן ואפוד דבעי' שיהו כל עשיותיו של רמונין שוין:

אמר ר' זירא אמר קרא כו' חמשה קראי כתיבי כו'. בפי' ר"ח גריס שיתא שש כתיבי ואלו הן ושבצת הכתונת שש ועשית מצנפת שש ויעשו [את הכתנות שש ואת] המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש ואת מכנסי הבד שש משזר חד קרא לגופיה וחד שיהא שזורין וחד שיהא חוטן כפול ששה וחד לשאר בגדים שלא נאמר בהן שש וחד לשאר מינין שיהא חוטן כפול ששה והשתא כולה שש מיותרין דבצויי סגי בחד שש ובעשייה כולן מיותרין חוץ א) הערת המדפיס: צ"ל משש. מבד דכתיב גבי מכנסים שלא הוזכר בצווי וכפי' רש"י נראה דמפיק כל יתורי מחד קרא מדלא כתיב הכל תעשה משש אומר ריב"א כי מצנפת ומגבעות הכל אחד ומונחין בראש אלא המצנפת היא בראש כ"ג וחשובה יותר כמו צניף מלוכה ומגבעות היא מצנפת של כהנים הדיוטים כדאמר בזמן שהמצנפת בראש כ"ג כו' ולהכי כתיב מצנפת לשון יחיד ומגבעות לשון רבים ולכך קורא לה נמי מצנפת שהיא [אינה] דומה לשל כהן הדיוט לפי שהיה צריך להניח על ראשו ציץ ותפילין וכהן הדיוט לא היה מניח אלא תפילין בלבד ולא היה מכסה אלא הראש ומיהו קשה לי לפירושו למה היה בגדי כ"ג של יוה"כ מצנפת דשם לא היה לא ציץ ולא תפילין י"ל שלא חילקו במצנפת ואע"פ שאבנט היה חלוק משל שאר ימות השנה אבל קשה לי לרבי דוסא דאמר לעיל (דף כג:) אבל כשרין לכהן הדיוט הא איכא מצנפת י"ל לבד ממצנפת קאמר וא"ת הא אמר לעיל (דף כה.) נוטל מצנפתו של אחד מהם אלמא גבי כהן הדיוט נמי קרי ליה מצנפת י"ל דודאי בלשון תלמוד אין חילוק ומשונה הוא מלשון המקרא דלשון חכמים לעצמו שהרי כמו כן מצינו בשוק של שלמים דפליגי על ר' יהודה בסוף משנה דפרק הזרוע (דף קלד:) שהיא מן הארכובה ולמעלה אף על פי שבכל מקום בתלמוד קורא שוק מן הארכובה ולמטה כדאמר במצות חליצה (דף קג.) דהוה ליה איסתוירא מעל ושוקא מעל דמעל וכן שוק דריש אהלות חשיב ליה למטה מן הארכובה ולפירושו זה משמע שסובר ריב"א שהציץ הוא על ראש במקום שער ולא על פדחת ואע"ג דכתיב על מצח היינו מעל המצח א"נ היינו מצח ומצח קרוי ראש בלשון תורה ולא פדחת ואע"פ שבלשון תלמוד מצח היינו פדחת כדאמר בהמפלת (דף כג:) המצח והגבינים והעינים כו' דלשון תורה לחוד כדפרי' גבי מצנפת ולא כפרש"י שפי' שהציץ היה על פדחת שהציץ על מצח ממש ואומר ר' אלחנן כי פי' ריב"א זה משמע בפ"ב דזבחים (דף יט.) דקאמר שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין משמע שהציץ היה מונח על הראש שאם על הפדחת מה לשון הוא זה שערו נראה בין ציץ למצנפת והלא כל תחילת הראש מגולה לצד הפנים ממקום הנחת תפילין דהיינו מקום שמוחו של תינוק רופס כיון שהציץ אינו מכסה השער כלל ועוד מדקאמר ששם היה מניח תפילין משמע שלא היה מגולה אלא שיעור הנחת תפילין ואם היה הציץ מונח על הפדחת א"כ היה נשאר הרבה מגילוי שער יותר ממקום הנחת תפילין כי מקום שמוחו של תינוק רופס אינו ממש סמוך לפדחת אלא רחוק הרבה מיהו אין זה ראיה אלא אם כן נאמר דמקום הנחת תפילין הוי דוקא במקום שמוחו של תינוק רופס אבל אם מתחיל מתחילת הראש במקום כינוס שער שפיר קאמר שערו נראה בין ציץ למצנפת אפילו היה הציץ על הפדחת דקאמר שהיה תחילת הראש מגולה ששם היה מניח תפילין וכן פי' במנחות ובעירובין ועוד היה מביא ה"ר אלחנן ראיה שהיה על הראש מדאמר גבי ינאי הקם להם בציץ שבין עיניך משמע שעל הראש כמו בין עיניך דתפילין אך קשה לרבי אמאי לא מייתי בפ"ב דזבחים ההיא דמקום יש בראש להניח בו שני תפילין כי היכי דמייתי לה בפרק בתרא דעירובין (דף צה:) ובמסכת ע"ז בפרק כל הצלמים (דף מד.) כיון שהציץ על הראש ואומר ה"ר אלחנן דהיינו טעמא לפי שלא הזכיר שם בהדיא שהציץ מונח על הראש אלא אנן דייקינן ליה ואומר רבי כי מכאן יש לדקדק שיעור רוחבן של תפילין לפירוש ריב"א דכיון שהציץ היה בתחילת הראש במקום שמניחין בו תפילין כדפי' בעירובין דמקום הנחת תפילין הוא בתחילת הראש והציץ היה רוחבו שני אצבעות כדאמרינן בפרק במה אשה (דף סג:) ושערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח את התפילין ואמר מקום יש בראש להניח בו שני תפילין א"כ יש ללמוד כי התפילין רוחבן יותר מאצבע לכל הפחות שאם לא היו רחבים אלא אצבע א"כ מקום יש בראש להניח בו ג' תפילין ואם היינו מפרשים מקום יש בראש להניח שם שני תפילין ולא יותר כלל אפילו חצי אצבע אז אנו יכולין לומר וללמוד מכאן דשיעור התפילין שני אצבעות מיהו למאי דמפרשינן בעירובין ובמנחות ששיעור מקום תפילין הוי מתחילת הראש עד מקום כינוס שער יש לתמוה על שיעורן דמשמע שהם גדולים הרבה שזה שיעור גדול. בשימושא רבה דתפילין כתוב אמר רבא האי מאן דבעי למיעבד תפילין מייתי אעא עבא ב' אצבעי על ב' אצבעי ואי הוה טפי שפיר דמי ואי בציר לא הוה פסול ואין מימרא זו בתלמוד ויש שם הרבה מימרות של האמוראים שאינם בתלמוד. מ"ר: