מועד קטן טו א – ויקיטקסט

מנודה שמת ב"ד סוקלין את ארונו. ר' יהודה אומר לא שיעמידו עליו גל אבנים כגל עכן. אלא ב"ד שולחין ומניחין אבן על ארונו כו'.

אבל חייב בעטיפת הראש מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל לא תעטה על שפם מכלל דכ"ע אסירי וכן מנודה דתנן והן מתעטפין ויושבין כמנודין ואבלין עד שירחמו עליהן מן השמים ודחי אביי ודלמא מנודה לשמים דחמיר חייב בעטיפת הראש אבל מנודה לבני אדם לא. ולקולא עבדינן. ולא מחייבינן למנודה בעטיפת הראש דהא איבעיא ולא איפשיטא. מצורע אסיקנא דחייב בעטיפת הראש.

אבל אסור בתפלין מדכתיב ביחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דכ"ע אסירי מנודה מהו בתפלין תיקו.

מצורע מהו בתפלין ולא איפשיטא בהדיא אבל אסור בשאילת שלום מדכתיב ביחזקאל האנק דום אלא דבר מכלל דכ"ע אסירי. מנודה מאי ת"ש מנודה שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו מוחרם לא שונה ולא שונין לו [לא נשכר] ולא נשכרין לו אבל שונה לעצמו שלא יפסיד תלמודו ועושה לו חנות קטנה בפקתא דערבות שהיא ארץ ציה רחוקה מן הישוב לזבוני מיא כדי פרנסתו וכן מצורע מותר בדברי תורה אבל אסור בתכבוסת ובסיכה שנאמר וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר אליה התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל ואל תסוכי שמן והיית כאשה זו ימים רבים מתאבלת על מת.

אבל אסור ברחיצה דרחיצה בכלל סיכה היא מנודה ומצורע ברחיצה לא איפשיטא בהדיא.

אבל חייב בקריעת בגדיו מדכתיב בבני אהרן ובגדיכם לא תפרומו מכלל דכולי עלמא חייבי וכן מצורע מנודה מאי תיקו אבל חייב בכפיית המטה.

מנודין ומצורעין מהן בתספורת תמיהה מלתא מצורעין מאי קא מיבעיא ליה והלא מקרא מלא הוא ותירץ רש"י ז"ל דקא מיבעיא ליה אליבא דרבי עקיבא דדריש קרא דראשו יהיה פרוע בגלוי הראש כדכתיב ופרע את ראש האשה משום דיליף הויה הויה דבר שהוא חוץ לגופו ובתוספו' אמרו דאפי' לר' עקיבא לא מפיק פריעה מלשון גדל פרע אלא מדכתיב יהיה דריש מיניה תרתי והכא עיקר שאלתינו מנודין ונקט מצורעי' באשגר' לישן ודכות' בתלמודא:

ללמדך שכל שנתנד' ומת בנדויו ב"ד סוקלין את ארונו פי' כדי לבזותו לפי שזלזל בנדוי חכמי' ודעת הגאוני' ז"ל דה"ה שאין מתאבלין עליו ולא קורעין אבל עומדין בשורה ואין מונעין ממנו כבוד החיי' וכשמת ר' אליעזר אמרו הותר לומר שיספדוהו ויקרעו עליו כדינו ולא ינהגו בהן כדין מנודה שמת ואין דברים אלו אלא במנודה לאפקרות' אבל לממונא כיון שמת פטור מגזרתם לגמרי ולא סולקין לו ארון ומספידין לו כראוי לו וכן כתב הרמב"ן ז"ל ואם האבל הוא המנודה מונעין ממנו כבוד החיים אבל לא כבוד המתים:

מדקאמר ליה רחמ' ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דכ"ע אסירי וא"ת יהא אסור כל ז' בעטיפת הראש שלמדנו מיחזקאל ואלו לקמן אמרי' שאינו אסור יום א' מעת לעת וי"ל דאינו כדין לפרוק ממנו עול שמים מפני כן ומה שאסרו בש"ס כלומר משום פקורי:

אבל אסור בשאלת שלום מדקאמר ליה רחמ' ליחזקאל (האנקדוס) וה"ג ש"מ דאסור בדברי תורה ותרווייהו ש"מ שיאנק ויש בדומם מדברי שלום ומדברי תורה כי אסף שלומו מהעם ההוא בעונותיהם וכי אבדה תורתם כדכתי' הנני יוסיף להפליא את העם הזה וגו' והיינו דשמעי' להו תרווייהו מהאי קרא ובתוספות נסתפקו מהיכן שמעי' תרתי ונ"ל שהטעם כמו (שאמרנו) שכתבתי ואיכא דקשי' ליה דמאי שנא דהכא עבדי' כיחזקאל ממש ובאידך מילי עבדי' איפכא דידיה ויש מתרצי' דקרא משמע הכי באנקה ובדממה נהוג אבלות ובשאר דברים מתים אבל לא תעשה לא תעשה על שפם וכו' והיינו דלא כתב ברישיה מתים אבל לא תעשה ואין צריך לכל זה דהא ודאי סברא דמשום אבלות מנעו מדברי תורה ומשאלת שלום ובמאי דאמר דלא לעביד אבלות אית לן למעבד אפכא אבל במאי דקאמר שינהוג אבלות כ"ש לדידן דעבדי' כותיה ואי ק"ל דאמרי אבל אסור בדברי תורה ואלו התם אמרי' שהוא חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפלין וי"ל שאין למדין מן הכללות אע"פ שנאמר בהן חוץ והכא פשיטא ליה דאסור בדברי תורה שהן משמחי לב. עוד י"ל דכיון דקר' ק"ש שחרית וערבית בדידיה סגי ליה כדאי' בסוף מנחות ונמצא שאינו פטור ממנה:

מנודה שונה ושונין לו פי' ברחוק ד' אמות דעיקר נדוי ריחוק כדאמרי' התם כדינא מינך דלא יתיבנא בד' אמות דידך. נשכר ונשכרין לו מוחרם שאמרו יהא בחרם והוא חמור מאד ואין עושין אותו אלא על עבירה חמורה או למי שנתקשה לסרב בב"ד ג' פעמים כדאי' לקמן וההוא אינו נשכר ואינן נשכרין ומ"מ נכסיו אינן אסורי' בהנאה וכדכתיבנ' בריש מס' נדרים:

לא נצרכה אלא אפי' לזבוני מיא בפקתא דערבו' פי' שאין המים מצויין שם והכל באין ליקח ממנו שרי' ליה כדי פרנסתו מיהת וכ"ש בשאר מלאכות והכי מוכח לישנא דלא נצרכה:

ובועלי נדות. פי' בשוגג דלאו ברשיעי עסקי' דמיירי במזיד:

מהו בקריעה. פי' לרוחא דמילתא נקיט לה ולאו דמספקי' ליה דהא זיל קרי בי רב הוא:

מהדורא תנינא:

מנודין ומצורעין מה הן בתספירה אע"פ שיש לפשוט מנודין ממתניתן הא בעי לקמן מצורע מהו בעטיפת הראש והרי מקרא מלא ועל שפם יעטה ומה ראה לשאול אלא כך דרך התלמוד כשרוצה לפרס ע"י בעיא הולך ומפרש:

מנודה מהו בקריעה תיקו קשאי לי אמאי לא פשיט מד"א דגרסי' בשלהי פרק הזהב כשבירכוהו אף הוא קרע את בגדיו וזלגו עיניו דמעות וחלץ מנעליו ונשמט וישב ע"ג קרקע ויש לומר צערא יתירא האו דעבד ואין ללמוד ממנו שהרי כה ויש בס"ג קרקע שאינו חייב המנודה לעשות כן: