מכות ד א – ויקיטקסט

ג' לוגין חסר קורטוב ונפל לתוכן קורטוב חלב והרי מראיהן כמראה מים ונפלו למקוה לא פסלוהו ר' יוחנן בן נורי אומר הכל הולך אחר הנראה:

ואקשינן. איני דפשטה רב כר' יוחנן בן נורי ור' חייא כרבנן והא רב פפא מיבעיא הוה בעי לה (ואמר) והוה אמר רב ברישא דמתני' הכי תני לה ג' לוגין מים חסר קורטוב ונפל לתוכן קורטוב יין לא פסלו המקוה הא ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין פסלי המקוה ור' יוחנן בן נורי אומר הכל הולך אחר הנראה וכיון שמראיהן כמראה יין אע"פ שנפל לתוך ג' לוגין לא פסלו המקוה ורב דאמר כר' יוחנן בן נורי או דלמא רב מתניתין ג' לוגין שנפל לתוכן קורטוב יין לא פסלו המקוה תני לה ורב דאמר לדברי הכל ור' יוחנן בן נורי בחלב הוא דפליג ואסיפא דקתני ג' לוגין חסר קורטוב הוא דפליג אבל ארישא מודה.

ואמרינן רב פפא הוא דמיבעיא ליה אבל רבא פשיטא ליה. וראינו משניות מדוקדקות שאין כתוב בהן ברישא דמתניתין חסר קורטוב וקיימא לן כרב לדברי הכל. קורטוב מפורש בהמוכר את הספינה (דף צ.) שהוא חלק א' מח' בשמינית:

רב יוסף כשחלה איעקר ליה תלמודיה ושכח ממנו לפיכך היה אומר לא שמיעא לי הא שמעתא וכך מפורש בנדרים:

אמר רב חבית מליאה מים שנפל לים הגדול הטובל באותו מקום לא עלתה לו טבילה לפי שאי אפשר לג' לוגין מים שלא יהיו במקום אחד. ותניא כוותיה. ודווקא בים הגדול דקוו וקיימי מיא אבל בנהרות דמשכי לא. תניא בתוספתא חבית שנשברה בים ומרא' אותו מקום כמרא' יין הטובל באותו מקום לא עלתה לו טבילה ולא עוד אפילו נפל שם ככר של תרומה טמא:

מתני' מעידנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין דברי ר' מאיר. פי' לוקין שעברו על לא תענה ומשלמין מדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם.

וחכ"א כל המשלם אינו לוקה ואמרינן בשלמא לרבנן כו'.

הטובל שם לא עלתה לו טבילה. י"מ משום דג' לוגין מים שאובים שעומדים במקום א' פוסלין אותן מ' סאה שבים הגדול שהוא טובל בהם, וקשיא עלייהו דהא קי"ל מקוה שלם אינו נפסל בשאובה כדתנן מקוה שיש בו מ' סאה ממלא בכתף ונותן, ואמרו בשם ר' משה הדרשן דשאני ים הגדול שהם מים מלוחים ואין מתערבין עם המתוקים ואותן ג' לוגין במקום א' הן עומדין ואינן בטלין אבל התם איבטילו להו לגבי מ' סאה ואינו מחוור, ורש"י ז"ל מפרש דמשום הכי לא עלתה לו טבילה דילמא אחר שטבל והוא עולה עלה ראשו ורובו במים שאובין והבא ראשו ורובו במים שאובין פוסל את התרומה שזה חדא מי"ח דברים, וגם זה אינו נכון דא"ה לא הל"ל לא עלתה לו טבילה דמיפסל פוסל את התרומה ומדרבנן טמויי לא מטמא, והיכי אמר לא עלתה לו, והל"ל חבית מלאה מים שנפלה לים הגדול הרוחץ שם פוסל את התרומה ואפילו באדם טהור נמי משכחת לה, ואני תמה וכי מה הצריכנו לגזרת שאובה זו כיון דאמרינן מים הללו קוו וקיימו ולא מתערבי ולא מבטלי בים נאמר שמא ראשו או אחד מאיבריו בשעת טבילה לא בא אלא במים הללו והן אינן ראויין לטבילה והיינו לא עלתה לו טבילה כלל.
ובעיקר כלהו נסחי גרסינן א"א לג' לוגין שלא יהו במקום אחד, ורש"י ז"ל מעבר עליה קולמוס דהא ספק הוא כדאמרינן לקמן אוקים תרומה אחזקה וכו' ויש לפרש דבכל דבר שהוא רחוק שייך האי לישנא וה"ק א"א לומר שלא יהו ג' לוגין במקום אחד בנוהג שבדבר אלא יותר קרוב הוא שג' לוגין במקום אחד עומדין וחוששין לדבר המצוי ומצינו ביוצא בו בפ"ק דנדה הוא מתעטף בטליתו וטהרות וטמאות בצדו טהרות וטמאות למעלה מראשו אם א"א לו שלא נגע ספקו טמא, רבן שמעון בן גמליאל אומר שנה ושונה אמרו לו אין שונין בטהרות, והוא ודאי ספק הוא שאם ודאי א"א שלא נגע אין זה ספק ולמה אומר רשב"ג שונה זה אמרו לו אין שונין בטהרות אף בכל דבר כיוצא בו, ועוד דאמרינן התם כי אמרי רבנן אין שונין ה"מ לקולא אבל לחומרא שונין, ואי אמרת א"א לו שלא נגע דוקא קאמר האיך שונין ולמה שונין בין לקולא בין לחומרא אלא ש"מ לאו דוקא אי אפשר:
גרסת רש"י ז"ל תניא נמי הכי חבית מלאה יין שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה וכן ככר של תרומה וכו'. ופירושו שמראה אותו מקום כמראה אותו המים דסתמי הכי הוא וחיישינן שמא במקום א' היין עומד בו וטובל בו ואין טבילה ביין, והיינו כרב יהודה דחייש דילמא קוו וקיימי בים הגדול ובנוסחי גרסינן מים שא"א לג' לוגין מים שלא יהיו במקום אחד כדרב יהודה ולא ידעתי למה שינה רש"י ז"ל גירסת הספרים אלא מפני שאמר שכך בתוספתא או שמא סבור לומר שאלו היתה חבית מלאה מים ואע"פ שנטמאו מחמת זה הטמא הטובל שם או שהיו טמאין מתחלה נטהר בהשקה אע"פ שלא לדעת השקה הטילן וכן ר"ח הביא זו התוספתא כאן בלשונה וכן היא פ"ה מס' מקוואות גבי מקוה שהיו בו מ' סאה ונפל לתוכו יין ונשתנו מראיו חציו הטובל שם בין במקום המים בין במקום היין כאלו לא טבל שם, היה שאוב והשיקו השיק במקום היין זה וזה לא טיהר, השיק במקום המים מקום המים טיהר מקום היין לא טיהר, חבית שנשברה בים הגדול ומראה אותו מקום כמראה יין הטובל באותו מקום כאילו לא טבל ולא עוד אלא אפילו נפל שם ככר של תרומה טמא, אלא שאין זה מחוור בעיני שאם מראה אותו מקום כמראה אותו יין כגרסת התוספות למה תעלה לו טבילה הרי הוא עומד לפנינו במקומו אבל בדר"י לעולם אימא לך לא קוו וקיימי אלא בטולי בטולי בים, אבל דברי רש"י ז"ל נראים מן הכל אלו היו הספרים מודים לו בגרסתם:
מתני'. שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין. פרש"י מלקות מלא תענה וכך מפורש בתוספתא שבעסקי ממון הוא ועשיתם לו כאשר זמן לעשות לאחיו, ובעסקי מכות הוא אומר לא תענה ברעך עד שקר ואע"ג דהאי לאו לאו שאין בו מעשה הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד נמי הוא כדגלי רחמנא דלקו עליה מוהצדיקו כדכתיב לעיל וקשיא לן הכא והא ר"מ אפילו דהיכא דממון ומלקות נפקי מחד קרא אמר דלוקה ומשלם דתניא בפ' השוכר את הפועלים החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ד' קבין לפרה וג' קבין לחמור ואקשינן אמאי והא אינו לוקה ומשלם, ומפרקינן הא מני ר"מ דאמר לוקה ומשלם, והתם מלא תחסום נפקא תשלומי הממון והמלקות ועוד דאמרינן במס' כתובות ולר"צ דאמר לוקה ומשלם כדי רשעתו מאי עביד ליה ומאי קושיא לוקים לה בכגון דאתו משם אחד, ואיכא למימר להכי מקשה למה לי לא משכחת לה שם אחד בממון ומלקות דגבי לא תחסום גופיה תשלומי ממון מוהשיב את הגזילה אשר גזל נפקא, ואין ודאי דאי לא משום לא תחסום אי לאו והשיב את הגזילה לא מחייב בהשבה מאחר שכבר חסם הילכך תרי שמות נינהו, ומיהו לא נהירא האי פירושא דמה לי שם אחד מה לי שני שמות אי לית ליה לר"מ רשעה אחת אתה מחייבו לפיכך נראה דה"פ שלא תאמר לא תענה אזהרה הוא ועונשו כאשר זמם כדסברי רבנן במעידין שהוא חייב מלקות דסופא ולא נעביד ביה אלא כאשר זמם אתא ר"מ למימר דאזהרתיה מהונשארים ולא יוסיפו נפקא והאי לאו באפי נפשיה הוא ומחייב עליה מלקות דסבירא לן לוקה ומשלם בכל מקום:

ור' יוחנן ב"נ אמר הכל הולך אחר המראה:    כלומר ופסלוהו דבתר חזיתא אזלינן וחזיתא דמיא הוא ולא גרסי' בסיפא ומראיהם כמראה חלב דא"כ אפילו לר' יוחנן ב"נ לא פסלוהו דהא ליכא לא שיעורא ולא חזיתא דמיא ואע"ג דהאי לישנ' דרבא דפני חסר קרטוב אמרינן דר' יוחנן ב"נ ארישא פליג לאו ולמימרא דפליג ארישא ולא אסיפא דא"כ היכי תני ר' יוחנן בסיפא ליפני מעיקרא סיפא שהיא ד"ה ובתר הכי ליתני רישא במלוק' דהכי אורחי' בכרל דוכתא תדע דהא למאן דלא תני ברישא חסר קרטו' ר' יוחנן ב"נ לא פליג אריש' ואי אספיא לא פליג במאי פליג אלא ע"כ לא גרסי' בסיפא ומריהן כמרא' חלב אלא כמראה מים ודכ"ע דפליג ר' יוחנן אסיפא וברישא הוא דאיסתפק' להו אי פליג ארישא נמי או לא וכי אמרי דארישא פליג אף ארישא נמי קאמרינן וזה ברור. וכתב ר'ש"י ז"ל דלרבא דגריס חסר קרטוב בריש' וסבירא להו לרבנן דבתר שיעורא בלחו' אזלינן בדין הוא דסגי ליה בבא דרישא וליתני הכין שלשת לוגין מים חסר קרטוב שנפל לתוכן קרטוב יין בין שמראיהן כמראה יין בין שמראיהן כמרא' מים לא פסלוהו דהא מכשר בסיפא שמראיהן כמראה מים משום דליכא שיעורא דמים אלא דלאו אורחא דליפול בהו קרטוב יין ויהא מראיהן כמראה מים ובקרטוב חלב הוא דהוי מראה מים אבל אלו לא תנינן ברישא חסר קרטוב ואפ"ה לא פסלי רבנן ואע"ג דאיכא שיעורא דמיא הוה לן למימר דרבנן תרתי בעו שיעורא דמיא וחזיתא דמיא נמי ולא הוה פליגר' יוחנן אלא אסיפא ומעיקרא תני תנא הודאה ולבסוף תני פלוגתא. קצבו של דבר דר' יוחנן לעולם הולך בדרך אחד לד"ה למיזל בתר חזיתא לחוד בין לפיסולא בין להכשירא ובדברי רבנן הוא דאיכא פלוגתא דלמאן דתני ברישא חסר קרטוב בעי שיעורא וחזיתא דמיא. ולמאן דתני חסר קרטוב פליג רבי יוחנן אפי' אדיוקא דרישא ולמאן דלא תני ליה לא פליג אלא אסיפא בלחו' וכדפרי' וזה מבואר. והא דאמרינן ורב אמר כד"ה פי' ואפילו לרבנן נצטרך לומר דלא שמיעא ליה לרב פפא ברישא דר' חייא דא"כ פשיט' דלא תנינן חסר קרטוב דהיכי מודים לר' חייא רביה וחביביה דלא כחד אלא ודאי כדאמרינן והיינו דמהדרין לרב לרב פפא מיבעיא ליה פי' משום דלא שמיעא מתני' דר' חייא וניחא ליה לאוקמו' דרב כד"ה ולרבא פשיטא לי' משום דשמיעא ליה דר' חייא ולא ניחא ליה לאוקמיה דלא כחד. כנ"ל:

ולענין פסק יש פוסקין כר' חייא דרביה וחביביה דרב הוא:    ועוד דר' חייא קאי כרבנן ורב קאי כר' יוחנן דהוי יחידאה והלכתא כרבים. וכן פסק ה"ר מאיר הלוי ז"ל וכדרבנן קי"ל כדתני רבא חסר קרטוב ובשיעורא לחוד סגי לן:

וא"ר יהודה אמר רב חבית מלאה מים שנפלה לים הגדול:    זו גרסת רש"י ז"ל וגרסת כל הספרים שלנו ויש שגורסין כן במתני' דלקמן אבל בספרים שלנו גורסין במתניתא חבית של יין. ויש שגורסין בשתיהן יין דבתוספ' גרים במתני' יין וכיון דאמרינן תניא נמי הכי אף דרב ביין איירי ומיהו אין זו קושי' לגרסת רש"י ז"ל דמשום דידע תלמודא דבעינו מים ויין שוין הן אמרינן תניא שנפלו לים הגדול הטובל שם לא עתה לו טבילה א"א לשלשת לוגין שלא יהיו במקום אחד כך הגירסא בכל הספרים שלא הגיה רש"י ז"ל אבל רש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ליה דהא לקמן אמרינן דלאו ספקא הוא ואוקי גברא בחזקותי' ואוקי כבר בחזקתיה ואי גרסי' אי אפשר ודאי טומאה איכא בין בגברא בין בככר לכך הוא גורס אפשר לשלשת לוגין שיהיו במקום א' ואין צריך להגיה גרסת הספרים חדא דאפילו נפרש אי אפשר זה בלשון ודאי כרוב אי אפשר שבתלמו' אין כאן ודאי טומאה כי שמא לא נכנס כלום מגופו במים ההם השאובין אלא בשאר המקום שנתערב עם הים. ועוד דמצינו לשון א"א שהוא לשון ספק אלא שהוא נוטה אל הודאי כדאמרינן בפ"ק דנדה (ד, ה ע"ב) היה מתעטף בטליתו וטהרות טמאות בצדו טמאות וטהורות למעלה מראשו אם הוא אי אפשר לו אלא א"כ נגע טמא רשב"ג אומר אומרים לו שנה ושונה אמרו לו אין שונין בטהרות ואי הא א"אלשון ודאי הוא מאי אומרים לו שנה דקאמר רשב"ג וא"ל חכמים אין שונין בטהרות ותיפוק לי דודאי נגע אלא ודאי ספק קרוב לודאי הוא וכן פי' שם ר"י ז"ל ואף זה כיוצא בו. והא דקאמר הטובל שם לא עלתה לו טבילה פירש"י ז"ל הטובל במקום שנפלו שם המים לומר שהמים האלו בים הגדול נפלו ממש ולא שטובל בגופה של חבית והיינו ודאי לשון חבית שנפנה לים הגדול והיינו נמי לשון הטובל שם דלא קאמר הטובל בה והיינו דלא חייש אלא לשלשת לוגין שאובין בלחו'. ומיהו איכא למידק טובא דאפילו גרסי' חבית מלאה מים שהמים השאובין פוסלין בלא שנוי מרא' מ"מ למה יפסלו כאן כלום שהרי כל הימים כמקוה כדכתי' ולמקוה המים קרא ימים והלכ' רווחת היא כמו שאמרנו לעיל דכל שהוא מקוה שלם וכשר שוב אינו נפסל בשאובה כלל ואפילו במקוה של מ' סאה בלחו' וכ"ש בים הגדול וכן למאי דגרים יין הא ודאי מסתמ' אין כאן שינוי מרא' בים כדי שיהא פוסל בשינוי מרא' ומהאי טעמא נמי קשיא לן ככר שנפל שם למה טמא דבהדי' תנן במס' מקואות לענין מי תמצית למעלה מהן מי מקוה שאם נפלו בו מים טמאים ונפל שם ככר של תרומה טהור וכן בדין דהא מין טמאים נטהרין בהשקה במקוה או בים או בנהר ואפילו בתוך כלי וכ"ש כשנפלו במי מקוה ואפילו הן מרובין מאוד. ונראה כי לכך פירש"י ז"ל דהא דאמרינן שלא עלתה לו טבילה היינו משום שחיישינן כי לאחר שטבל נכנס ראשו ורובו באותן שלשה לוגין וקיימא לן שהטובל ובא ראשו רובו במים שאובין נפסל מלאכול בתרומה. ואין פירושו נכון חדא דא"כ לא היה לו לומר דלא עלתה לו טביל' והיה לו לומר שפוסל בתרומה בלחוד ולשון לא עלתה לו טבילה משמע שאין טבילה זו כלום ואפילו לטהר גברא ואל אשה לבעל' ועוד דא"כ מאי האי דאמרינן לקמן אוקי גברא אחזקתי' אדרבא כיון דודאי נטהר מטומאתו ומספק שנכנס אחר טבילה ראשו ורובו במים שאובין אתה פוסל טבילתו לתרומה אל תפסלנו מספק דהבא ראשו ורובו ודאי פסלו לתרומה בי"ח דבר ולא ספק בא ואפי' ספק המצוי אינו מוציא מידי ודאי דספיקא דרבנן הוא ועוד דסוף סוף כיון שהמי' הטמאים והשאובין שנופלין למקוה נכשרין שם מדין זריעה כדאיתא בפ' כל שעה אין כאן מים שאובים ולא טמאים כלל שכבר נתבטלו שם בין שהם מים בין שהן יין כיון שליכא שינוי מראה. והנכון בזה מה שפירש הראב"ד ז"ל בשם ר' משה הדרשן ז"ל דשאני הגא דהים הגדול מימיו מלוחים וכבדים ואין המים המתוקים מתערבים עמהם ואותן שלשה לוגין הם עומדים במקומן והוי כאיסור שנפל בהיתר והוא ניכר שם שאינו מתבטל ולא אמרו שהשאובין או הטמאים נכשרים במקוה אלא במקוה דוקא או בנהרות שמימיהם אינן מלוחים ומתערבים מיד ואינם ניכרים כלל הלכך כשתמצא לומר שנכנס מגופו כלום באותן מים לא עלתה לו טבילה ואפי' בכל שהוא וכאלו לא טבל וכאלו לא נכנס כל גופו בתוך המים ואפילו בפחו' משלשה לוגין נמי אלא דקושטא נקט שמן הסתם נשארין שלשה לוגין שלא נתערבו. אבל לפי' רש"י ז"ל תפס בודקא שלשת לוגין דבפחות מכאן לא גזרו חכים פיסול תרומה. ואף לפי' רש"י ז"ל צריך לפרש כי מפני שהמים מלוחין ואינן מתערבין חששו לפיסול שלשה לוגין שנכנס שם ראשו ורובו לאחר טבילה ומדוחק קושיא זו היו גורסין בתרווייהו יין דסבירא להו דאף במים מתוקים אין היין מתערב וזה אינו אמת אלא בים המלוח כמו שאמרנו והחוש יוכיח בזה. ומעתה חבית של מים שנפלה ונתערב' בנהר או בשאר ימים דלא קוו פשיטא שעלתה לו טבילה וכדמפר' הכא אבל הטובל בתוך חבית או כלי אחר שבתוך הנהר או תוך המקוה אנו צריכין לדעת מהו אם עלתה לו טבילה אם לאו ואלו לענין טהרת מים טמאים פשיטא לן שנטהרין שם או במקום והיינו השקה האמורה בכל מקום וכדתנן במס' ביצה (דף יז ע"ב) ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרם שהיו לו מים יפים טמאים ורוצה לטהרן בהשקה בתוך כלי שאם מערב אותם במים מה הועיל לו וזה פשוט ודין זה במים דוקא מדין זריעה כדאיתא בפ' כל שעה ובסוף פ"ק דחולין ולכך אין זה באוכלין ובשאר משקין וכיון דלענין טומאה אנו דנין אותו כזרועין ושחזרו כמים שבנהר אפי' להוציאן מדין מים שאובין יש לומר כן שאף בתוך כלי שבנהר או בים עלתה לו טבילה כל שיש שם נקב כשפופרת הנו' כדין השקה שכבר נתבטל' שאיבתן וחזרו כאלו לא נשאבו כלל וכן כתבו בתוספ' והביאו ראיה מדאמרו בפרק חומר בקודש מטבילין כלי בתוך כלי שיש בו כשפופרת הנוד ואפי' לתרומ' ולקדש ותנן בפ"ק דמקואות מטבילין בשד' תיבה ומגדל שהן נקובין כשפופרת הנו' ואין הפרש בזה בין שהם שאובין מן הנהר עצמו בין שנשאבו מבחוץ דסוף סוף שאובין הם וכן כתב רבי' הרמב"ן ז"ל בזה. ונ"ל ראי' לדבר מדתנן התם במס' ביצה אבל מטבילין וכו' ופרש"י ז"ל בגמ' אבל מטבילין בכלי אבן ואין מטבילין כלי' אגב מימיו הטמאין ובי"ט הוא דלא משום תקון כלי כדאית' התם אבל בחול מטבילין ועלתה לכלי טביל' אגב טהרת מים טמאין שמטבילין בו והא התם שהמים שבתוך הכלי חוצצין הם שאין מימי המקוה והנהר נכנסין בתוכו ואם עדיין תורת שאובין עליהם היאך עלתה לו טבילה אלא ודאי שמימי המקוה או הנהר שיש ביניהם כשפופר' הנוד ומשקים בו מעלין אותן משאיבותן. וזו נראית ראיה ברור' לדבריה' וכן התירו בפי' לטבול לכתחלה בתוך כלי שבתוך הנהר או מעין שיש בו כשפופרת הנוד דליכא הפרישא בזה בין טבילת כלים לטבילת אדם. אלא שהוקשה להם ז"ל הא דאמרינן בירושלמי במס' יומא גבי ים שעשה שלמה שהיו כהנים טובלין בו דאמרינן ולאו כלי הוא ומתרץ רגלי השוורים היו פחותין כלומר נקובין במוציא רמון וכל שנקוה במוציא רמון יצא מתורת כלי. ותירצו דהתם לרווחא דמלתא עשו כן ולא שהיה צריכין לכך ותדע דהא ברגל אחד נקוב במוציא רמון סגי ורגלי כל השוורים למה לי. והרב ר' אלחנן ז"ל תירץ דלכך הוצרך שם כמוציא רמון להוציאו מתורת כלי לפי שמעין עיטם הנכנס שם פעמים היה קטן וכל שפע המעין נכנס לתוך אותו ים והיה נראה להם כטובל תוך כלי גמור ולפיכך נקבוהו כמוציא רמון להוציא מתורת כלי. עוד הקשה להם ז"ל מדתנן פ"ג דמקואו' בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לתוכה ויוצאת ממנו לעולם הוא בפיסולו עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראושנים שלשת לוגין ותנן נמי התם מעין שהעבירו ע"ג שוקת של מים שאובין לעולם בפיסולו וכו'. ותרצו רבות' התוס' דהתם כשלא היו מימי האמה ולא המעין מ' סאה קודם נשיקתם לבור או לשוקת כיון דלית בהו מ' סאה לא מכשירי להו לשאובין בהשקתי' לטבול בו אדם שהרי לא היה בהם כדי לטבול בו אדם. ואע"פ ששנינו שהמעין מטהר בכל שהוא לא לאדם אמרו אלא לכלים אבל אדם בעי מ' סאה וכדאיתא בפ' חומר בקודש ארעא חלחולי מחלחלא ובעינן מ' סאה במקום א'. ועוד אמרו במדרש יען כי מאס העם הזה את מי השלוח ההולכים לאט לא"ט בגמטרי' מ' רמו למ' סאה ומי השילוח מי מעין הם דהיינו מעין גיחון ואפ"ה בעי מ' סאה. ואמרינ' בפ' ב' דיומא כיון שהגיע לפתח בית דוד והגדילו למ' סא' רוחצין בו ובין זבין וזבו' מכלל דמעיקר' אין כובלין בו לפי שאין בו מ' סאה. ע"כ תורף דביר רבותינו ז"ל ובודאי דמשניות אלו דאמה ושוקת מתפרשין בדחק. ויש מחלקין בטביל' בתוך כלי שבנהר שאע"פ שמטבילין בו כלי אין מטבילין בו אדם שהחמירו בו בזה כשם שהחמירו בו לענין מעין שאין בו מ' סאה ואין זה מתחוור. ויותר נראין דברי מורי הרא"ה ז "ל שהיה אומר בשם רבותיו ז"ל ובשמו שלא אמרו שהמים השאובין נטהרין בשפופרת הנוד אלא כשהם בתוך מקוה או הים שמטהר דוקא כמותן והוו להו כמין א' אבל לגבי העין שהוא מטהר בזוחלין מה שאין כן במי' שבכלי אין יוצאין מידי שאובה בשפופר' הנוד ואין מטבילין בו לא אדם ולא כלים עד שיהא נקוב כמוציא רמון שיוציא מתורת כלי. והיינו ההיא דים שעשה שלמה שתרצו בירושלמי שרגלי השוורים היה פחותין במוציא רמון ועשו כן ברגלי השוורים כדי שיהיה נראה לכל שהוא נקוב מכל צד ובהא מתרץ שפיר מתניתין דשוקת ואמה העוברת וכן קבלתי' מפי רבינו ז"ל ומיהו בנקוב במוציא רמון מטבילין בו לד"ה ואפילו לכתחלה אלא שאין להתיר זה בכל מקום משום גזרה ותו לא מידי:

מתניתין מעידין אנו באיש פ' שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין שלא השם המביאין לידי מכות מביאין לידי תשלומין:    פירש"י ז"ל כי משני מקראות הן באין מלקות מלא תענה ברפך וממון מועשיתם לו כאשר זמם וכן מפורש בתוס' בעסקי ממון הוא אומר ועשית' לו כאשר זמם ובעסקי מלקות הוא אומר לא תענה ברעך והקשו בתוספ' דמשמע דדוקא מפני שבאין משני מקראות הוא דא"ר מאיר לוקה ומשלם אבל היכא דנפקי מחד קרא לא אמר ואלו בפ' השוכ' את הפועלי' (דף צא) תניא החוסם את הפרה או את החמור ודש בה לוקה ומשלם ד' קבין לפרה וג' קבין לחמור והוינן בה והא אין אדם לוקה ומשלם ופרקי' הא מני ר"מ היא דאמר לוקה ומשלם והתם שני החיובין ממקרא אחד הם מלא תחסו' שור בדישו. ותירצו דהתם נמי שני מקראו' הן חד לא תחסום וחד והשיב את הגזלה אשר גזל דאע"ג דכתיב לא תחסום מנלן דמחייב לאהדורי אי לאו דכתיב והשיב את הגזלה וכ"ש דאי לא כתיב לא תחסום לא ידעינן דאיכא גזל כלל. ועוד הקשו דהא בפ' אלו נערות (דף לב) לא אשחם לר"מ דדריש כדי רשעתו שלא לחייב שתי רשעיות אלא במלקותל ומית' או מיתה וממון ואמאי והא משכחת לה אפי' במלקות וממון כשהם משם אח'. ותרצו דלא משכחת לה לעולם שם א' במלקות וממון ומיהו אכתי קשיא דלענין למידרש כדי רשעתו שלא לחייב שתי רשעיות מה לי שם אחד מה לי שתי שמות. וי"ל דכשבאין משם א' אין השם מתבטל כיון שלוקה או משלם אבל כשהן שני מקראות אם אתה אומר שאינו לוקה ומשלם הרי אנו מבטלין המקרא האחד ויש לנו לקיים שניהם. כך יש לפרש לפי' שיטת רש"י ז"ל. אבל בתוס' פירשו פעם משנתינו לר"מ שאלו היה שניה' משם אחד היה משלם ואינו לוקה כי אע"פ שהן מרוחקין ה"ל לאו שניתק לעשה שאין לוקין עליו כאשר אין לוקין אלא תגזול מוהשיב את הגזל אבל עכשיו שהן שני שמות אין דנין אותה בלאו שניתק לעשה כיון שהן מרוחקין. וההיא דחוסם את הפרה נמי שני שמות הן ולפיכך לוקה ומשלם ולשון המשנה זה נוטה קצת לפי' זה. והמחוור יותר בה הוא מה שפי' רבי' הרמב"ן ז"ל שלא השם המביאן לידי מכות מביאין לידי תשלומין בא לומר שלא תענה שחייבין עליו מלקות אינו מביאין לידי תשלומין שאין לא תענ' אזהר' לעונש כשר זמם דלא יוסיפו לעשות. הוא אזהרה להם וכדפרישי' הגמ' שאלו היה כן ודאי אינו לוקה עליו שכבר פי' הכתוב ענשו של לאו זה לעשות לו כאשר זמם ואין לנו לדון לו עונש אחד אבל עכשיו שהם שני שמות דלא תענה אזהרה למקלות והכתוב המביאן לידי תשלומין אזהרה אחרת יש לו לוקה ומשלם ולכולהי פירושי מה שלוק' לר"מ משו' לא תעלה היינו משום דכתיב והצדיקו כדאיתא בריש פירקין' דאי לא לאו שאין בו מעשה הוא שאין לוקין עליו אף לר"מ דלא אשכחן הכי אלא לד' יהודה בר פלוגתיה ומהאי טעמא נמי לוקין עליו לרבנן ואע"ג דלדידהו הוי אזהרה לעדים זוממין דעביד ליה לאו שניתן לאזהרה מיתת ב"ד שאי לוקין עליו לרבנן כדאיתא פ' אלו הן הלוקין וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה ובפ' אלו נערות פריך תלמודא ולימא כל הלוקה אינו משלם ופריק בפי' רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין והתם מפרש היכן רבתה תורה: