סנהדרין לו ב – ויקיטקסט

יש מי שאומר הואיל ולא חישב קיום שטרות בהדייהו מכלל דקיום שטרות בקרובים כשר. ולא היא אלא כיון דקתני דיני ממונות אף קיום שטרות בכללן הוא. ואין קרוב כשר אלא לומר זה כתב ידו של אבי.

א"ר אבהו עשרה דברים ששנינו במשנתנו בין דיני נפשות לדיני ממונות כולן אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מכ"ג ותניא אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים ר' יהודה מוסיף אף אכזרי משום דלא מרחמי וכיון דאין להן חנינה לא חזו ליה זכותא. וחילופא (במזיד) [במסית] דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו:

ירושלמי משמא דר' יוחנן אף פחות מבן עשרים ולא הביא שתי שערות כשר בדיני ממונות ואינו כשר בדיני נפשות ויושב בדינו של שור. ר' יוסי מוסיף דנין שני דיני ממונות ביום אחד. ואין דנין שני דיני נפשות ביום אחד. ואפילו נואף ונואפת:

ר' חזקיה ור' אחי בשם ר' אבהו אמר אסור לדון דיני ממונות בע"ש מתניתין פליגא עליה דתנן לפיכך אין דנין לא בע"ש ולא בערב יו"ט דיני נפשות. הא דיני ממונות דנין ותני נמי ר' חייא דאין דיני ממונות בע"ש ואין דנין דיני נפשות בע"ש אומר כאן להלכה כאן למעשה:

הכל כשרין לדון דיני ממונות כו'. אוקימנא אפילו ממזר. והא דתנן במס' נדה יש ראוי לדון דיני ממונות אוקימ' אפילו גר וקיי"ל בין ממזר בין גר כשרין לדון דיני ממונות ואין כשרין לדין דיני נפשות שנאמר ונשאו אתך במשא העם אתך בדומין לך:

סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה וכו'.

אמר רבי אבהו עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות כמו שאמרנו וכולן אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מעשרים ושלשה דצריכי בשור הנסקל. מנא הני מילי אמר רב אחא בר פפא אמר קרא לא תטה משפט אביונך בריבו במחוייב מיתה הכתוב מדבר כדכתיב (משלי לא ט) פתח פיך לאלם ואל דין כל בני חלוף וכתיב בתריה פתח פיך שפט צדק ודין עני ואביון דאי באביון ממש מאי שנא אביון מעשיר אלא הא קמ"ל לא תטה משפט אביונך שנתחייב מיתה על פי אחד ולמאי איצטריך אי לגופיה מאידך קרא נפקא לא תהיה אחרי רבים לרעות אלא איצטריך למיעוטא משפט אביונך אי אתה מטה על פי אחד אבל אתה מטה משפטו של שור הנסקל ומהכא גמרינן להנך מעלות כולהו דליתנהו בשור הנסקל דמדהא לא איתא הנך נמי ליתינהו וכי כתיב היקשא דמיתת השור למיתת הבעלים לעשרים ושלשה שהוא עיקר הדין ותחלתו אבל כולהו אינך להצלה קא אתו ומה לנו לחוש על שור הנסקל מוטב לקיים בו ובערת הרע וכך פי' רבינו שלמה ז"ל ואנו רגילין לפרש לא תטה משפט אביונך בריבו לרעה והני מעלות כולהו משמעי מהכא דלא תגרום ליה הטייה לרעה אלא עביד ליה הצלה ואע"ג דהדורי אהצלה מקראי אחריני נפקא לן איצטריך הכא למעוטי:

ומתמהינן עשרה והא תשעה הוו ומהדרי' לאתמוהי אהאי תימהא היכי אמרת דתשעה הוו הא ודאי עשרה הוו כדאמרן ומהדרי' לאוקומי תימהתין קמייתא היינו טעמא דמתמהינן תשעה הוו משום דאין הכל כשרין לדון דיני נפשות ועשרים ושלשה חדא מילתא היא דטעמא מאי ממזר פסול בדיני נפשות הא לא כתיב ביה פיסולא אלא משום דבעינן עשרים ושלשה בדיני נפשות בסנהדרי קטנה ובסנהדרי הא כתיב ונשאו אתך בדומין לך כדבעינן למימר קמן ומפרקי' אין הכי נמי דהנך חדא נינהו וכי קאמרינן עשרה משום דאיכא אחריתי והיינו מי שאינו רחמני כגון זקן פי' ר"ש ז"ל שסבל כבר צער גידול בנים ואינו רחמני ואנו רגילין לפרש זקן לפי שדעתו קצרה עליו ואינו רחמני וכי סריס ומי שאין לו בנים אינן יודעין בטיב רחמי האב על הבנים לפיכך אין מרחמין על בני אדם רבי יהודה אומר אף מי שנודע שהוא אכזרי וחילופה במסית דכל אלו כשרין לדינו כדי שיתחייב:

הא דאמרינן הכא דגר כשר לדון דיני ממונות דוקא לידון את חבירו אבל לדון את ישראל לא אלא א"כ אמו מישראל דאמר קרא מקרב אחיך תשים כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך והכי איתא ביבמות בפרק מצות חליצה (יבמות ק"ב.):

פיסקא ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות מאי טעמא תאני רב יוסף כשם שב"ד מנוקין [בצדק כך מנוקין] מכל מום מפיסול יוחסין. מאי קראה כולך יפה רעיתי ומום אין בך לסנהדרין קאמר רחמנא דאי לכל ישראל ליכא למימר דאי אפשר שלא יהיו ביניהם חללים ופסולים אלא ודאי בסנהדרי קאמר כשהיו כולם ברורים מתוך הקהל ואיכא דדייקי לה מדכתיב כלך כלך בגימטריא שבעים והיינו כמנין סנהדרי לבד מנשיא שעל גביהן ולא דייק דהא תינח סנהדרי גדולה סנהדרי קטנה מאי איכא למימר:

ודייקינן בגמרא אי מהכא ילפת לה לסנהדרי דלהוו מנוקין מכל מום אימא ממום ממש דהא ומום אין בך הכי משמע ואידחי ליה הדין טעמא ואתינן למגמרה מוהתיצבו שם עמך דכתיב בסנהדרי גדולה עמך בדומין לך שמיוחסין כמותך. ומקשינן תו ודילמא התם כי כתיב עמך שיעמדו עמו לפני שכינה כדי שתשרה עליהם שכינה כדמפרש קרא ואצלתי מן הרוח אשר עליך כו' ואסקה רב נחמן בר יצחק מאתך דכתיב והקל מעליך ונשאו אתך גבי סנהדראות דאתוקמו אפומיה דיתרו דהתם ליכא למימר משום שכינה. ואיתא סיפרי דאית בהו ונשאו אתך במשא העם ואע"ג דהתם נמי בסנהדרי גדולה קא מיירי ואיכא למיפרך דילמא משום שכינה לא ס"ד חדא דתרי קראי למה לי הא כתיב עמך ותו בשלמא גבי אידך קרא כיון דלענין עמידה לפני אהל מועד קאי איכא למימר דמשום שכינה קאמר אלא גבי ונשאו אתך דקא מיירי לענין סיועיה ולמרדא בהדיה מאי משום שכינה איכא:

מתני' סנהדרי היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה וכל אחד מהם ישמע דברי חבירו אם יש בהן ממש יודה לו ואם לאו ישיב על דבריו אבל בעיגולה שלימה לא מצו למיהוי משום דצריכי בעלי דינין ועדים למיעל בדוכתא דחזו להו כולהו דייני לאפייהו לדקדוקי במילייהו ואי הוו בעיגולה שלימה ליכא דוכתא דעיילי מיניה ואי קיימי עדים אבראי לא חזו להו כולהו לאפייהו. ושני סופרי דיינין עומדין לפניהן וכותבין דברי המחייבין ודברי המזכין שאם יטעה האחד יוכיח כתבו של שני. רבי יהודה אומר ג' היו כו' שאם היו שנים והיה כל אחד מהן כותב דברי כולן פעמים שמקצרין מתוך רוב הטעמים ואין מי שמוכיח לפיכך צריך שלשה אחד כותב דברי המחייבין ואחד כותב דברי המזכין שמתוך שאין מטילין על אחד מהן לכתוב דברי כולן לא יקצר בדבר והשלישי כותב דברי המחייבין ודברי המזכין שאם טעה אחד מן השנים נמצא השלישי מזכירו. ויש לפרש שני סופרי דיינין עומדים לפניהם וכותבין דברי המחייבים ודברי המזכין כדי שיהו שני עדים על דברי כולן רבי יהודה אומר שלשה היו אחד כותב דברי המחייבין בלבד ואחד כותב דברי המזכין כדי שלא יכבד הדבר עליהם ויבאו לקצר והשלישי כותב דברי כולן כדי שיצטרף עם כל אחד מן השנים הראשונים ויהיו שנים על דברי המחייבין ושנים על דברי המזכין. ושלש שורות של תלמידי חכמים שעדיין לא נסמכו יושבין לפניהם כל אחת ואחת כמנין סנהדרי קטנה כדמיברר בסוף פירקא קמא דהוו להו שתין ותשע שאם הוצרכו להוסיף עד שבעים ואחד מוסיפין מהן וכי תימא הא תינח ארבעים ושמונה צריכים למוספין אלא הנך למה להו שאם נפטרה סנהדרי מושיבין שורה אחת מאלו במקומו ואע"ג דבצרי להו תרי לאו אורח ארעא לאותובי שלש שורות של עשרים ושלשה ואחת של שני תלמידים ואית דאמרי דבדין הוא דלא ליבעי טפי מארבעים ושמנה כדי תשלום שבעים ואחד ולמעבד שתי שורות כל אחת ואחת מעשרים וארבעה אלא משום דלאו אורח ארעא דליעביד שורה של תלמידים גדולה משל סנהדרי ולאו אורח ארעא נמי למעבד תרי של עשרים ושלשה וחדא של שני תלמידים הילכך עבדינן שלש שורות שלימות. והני שלש שורות של תלמידים משמע דשורות פשוטות היו ולא בעיגול חדא מדלא קתני בהו עגולות כדקתני גבי סנהדרי ותו דשורות פשוטות משמע כדאמר בעלמא גבי שלשה אילנות (ב"ב פ"ג:) וגבי שלשה מטבעות (ב"מ כ"ה.) כשורה מהו כלומר שעומדין בשורה אחת בשוה זה בצד זה ואע"פ שלא היו רואין זה את זה לא אכפת לן מאחר שרואין פני הסנהדרין והסנהדרין רואין את פניהם תדע שהרי שורה שקרובה לסנהדרי אינן רואה פני השורה שאחריה ולא חשו לכך. הוצרכו לסמוך כגון שמת אחד מסנהדרי ואין מושיבין בסנהדרי אלא סמוכין דהא אפי' דיני קנסות סמוכין בעינן וכ"ש דיני נפשות סומכין מן הראשונה הקרובה לסנהדרי אחד מן השניה בא לו לראשונה ואחד מן השלישי בא לו לשניה ובוררין להן עוד אחד מן הקהל למלאות מנינה של שורה שלישית ולא בעי סמיכה דהנך שלש שורות לאו למידן קיתבי ומושיבין אותו בשלישית אבל בשנייה לא לפי שגרוע שבשורות גדול מגדול שבקהל. לא היה יושב במקומו של ראשון שהרי גדול שבשלישית בא לו לשניי' וקטן שבשלישית גדול מזה אלא במקומו הראוי לו בסוף שורה שלישית: