סנהדרין עב א – ויקיטקסט

מתני' הבא במחתרת נידון על שם סופו בגמרא מפרש לה. היה בא במחתרת ושבר את את החבית אם יש לו דמים כלומר אם יש לו דין דמים שהשופך דמו נהרג עליו חייב לשלם דלא מתחייב בנפשו הוא ואם אין לו דין דמים שאם נשפך דמו אין חייבין עליו פטור דמתחייב בנפשו הוא ופטור מתשלומין דכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יש אסון לא יענשו ואע"פ שניצול ולא נהרג פטור מלשלם הואיל ונתחייב מיתה בשעת שבירת החבית ואפילו למאן דאמר חייבי מיתות שוגגין חייבין לשלם התם הוא דלא הוה חיוב מיתה כלל הכא בההיא שעתא מיהת הוה איכא חיוב מיתה. כיצד אמרו יש לו דמים ואין לו דמים אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך שאם תעמוד כנגדו להציל את ממונך *אינו נהרג ודמים לו אל תהרגהו ואם לאו אין לו דמים והרגהו ובגמרא מפרש לה שפיר לקמן ומשוי חילוק בין הבן שבא על האב ובין האב שבא על הבן:

אמר רבא מאי טעמא דמחתרת דאמר רחמנא אם במחתרת ימצא כו' אין לו דמים חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו אלא טורח להציל בכל דבר ואפי' בנפשו של גנב והאי גנב כיון דאתי למיגנב ודאי אי לאו דדעתיה למקטליה לבעל הבית כי קאי באפיה לא הוה אתי לפיכך אמרה תורה הבא להורגך השכם להורגו וכי תימא אם כן הוה ליה בעל הבית נמי רודף בעל הבית לאו רודף הוא אי משום דקטיל ליה השתא משום דאתי איהו למקטליה הוא דקטל ליה מאי אמרת אי לאו חזקה דאין אדם עמיד עצמו על ממונו לא הוה אתי איהו אדעתא דמקטליה מכל מקום בעל הבית לא קא עביד השתא ולא מידי והשתא אמאי אתי איהו למקטליה הוה ליה רודף והתורה אמרה הבא להרגך השכם להורגו ולא מצינן למימר דהאי דקאמר חזקה אין אדם עמיד עצמו על ממונו דלהצלה בעלמא הוא ולאי לאצוליה בנפשו של גנב דאם כן אכתי מנא ידעי' דדעתיה דגנב למקטליה לבעל הבית כי היכי דלדייניה כרודף האי מימר אמר אי יכילנא ליה לבעל הבית שקילנא ליה לממוניה בעל כרחיה ואי לא שביקנא ליה ולממוניה וערקנא אלא משום דידע ביה בבעל הבית דאי יכיל ליה קטיל ליה הילכך כי אתי אדעתא דקדים איהו וקטיל ליה הילכך הוה ליה רודף כדאמרן:

אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מתשלומין מאי טעמא בדמיה קננהו שהרי אלו הוכה באותה שעה ומת לא היו לו דמים ונעשה כאלו קנאם בדמו ובנפשו דהוה ליה מתחייב בנפשו ופטור מתשלומין:

אמר רבא מסתברא מילתיה דרב בששבר בין עכשיו בין לאחר זמן דליתניהו ותשלומין מדידיה לא מחייבינן ליה במקום מיתה דאין מת ומשלם אבל נטל לא מסתברא כרב דפטר דכיון דאיתנהו ברשותא דמרייהו איתנהו ולא מתשלומין נינהו אלא פקדון בעלמא נינהו. ויש לפרש בששבר מיד אבל לאחר זמן לא מיפטר כדרבא (ב"מ מ"ג.) דאמר האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה כו' תברה או שתיה משלם ארבעה דכיון דאילו הוה איתא הדרא בעינייהו השתא קא גזיל להו והשתא לאו מתחייב בנפשו הוא. והאלהים אמר רב אפי' נטל מאי טעמא דהא כי יש לו דמים ונאנסו לבתר הכי גביה מיחייב לשלומינהו אלמא ברשותיה דגנב קיימי דאי לאו ברשותיה קיימי אמאי מיחייב כי איתנוס ברשותא דמרייהו איתנוס הכא נמי כי אין לו דמים ברשותיה קיימי ולא היא אטעמא דרב קא פריך למימר דליתיה להאי טעמא דרב דכי אוקמינהו רחמנא ברשותיה דגנב לענין אונסין אבל לענין מקנא ברשותא דמרייהו קיימי מידי דהוה אשואל דמיחייב באונסין וכי איתיה לההוא מדעם מיחייב לאהדוריה: ומקשינן עליה דרב ממתני' דקתני היה בא במחתרת ושיבר את החבית אם יש לו דמים חייב אם אין לו דמים פטור טעמא דשבר הוא דכי אין לו דמים פטור הא נטל לא מיפטר. ופרקינן הוא הדין דאפילו נטל נמי פטור והאי דקתני שבר הא קמ"ל דכי יש לו דמים אע"פ דשבר נמי חייב. ומתמהינן פשיטא כיון דיש לו דמים הוה ליה ככל מזיק דעלמא וחייב ומפרקינן הא קמ"ל דאפי' שברה שלא בכוונה חייב. ומתמהינן מאי קמ"ל אדם מועד לעולם תנינא וסלקא ליה בקושיא מיהו תיובתא לא הויא דהא לא בהדיא קתני נטל חייב ואיכא לשנויי כדשנינן וממשנה יתירה לא מסקינן תיובתא:

מתיב רב ביבי בר אביי לרבא דאמר נטל לא הגונב כיס בשבת דרך גניבה קא מיירי ומשום הכי לא איצטריך לפרושי ברישא כגון דהגבהה היה ברשות בעלים והדר אפקיה חייב לשלם שכבר נתחייב בגניבה בשעת הגבהה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דאפקיה לרשות הרבים. היה מגרר ויוצא דלא זכה ביה עד שעת הוצאה ומוקים לה בכתובות פרק אלו נערות (כתובות ל"א:) למאן דאמר משיכה לרשות הרבים לא קניא כגון דאפקיה לצדי רשות הרבים קסבר צדי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמו ואיכא דמוקים לה התם בשלשל ידו למטה משלשה ברשות (בעלים) [הרבים] וקבלו למאן דאמר משיכה בר"ה קניא מוקים לה ברשות הרבים ממש. קתני מיהת פטור שאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחת בשעת הוצאה מרשות בעלים והא הכא דבנטל קא מיירי וקתני פטור. ומפרקינן הכא במאי עסקי' דשדנהו בנהרא דליתנהו. ואי קשיא לך היכי דמי אילימא דשדניהו בנהרא לבתר דאפקינהו לרשות הרבים אמאי פטור כיון דאי הוו קיימי גביה הוה מיחייב להדורניהו השתא הוא דקא גזיל להו והשתא מיהת איסור שבת ליכא דאמר רבא האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה תברה או שתיה משלם ארבעה מאי טעמא כיון דכי איתא הוה הדרא בעינא ההוא שעתא הוא דקא גזיל לה ואי דמקרב נהרא לרשות בעלים ואפקיה מרשות בעלים ושדייה בנהרא אכתי אמאי פטור ליכא חיוב מיתה כלל דנהרא כרמלית הוא ואשתכח דאפיק מרשות היחיד לכרמלית ואי אפיק מרשות היחיד לנהר ורשות הרבים באמצע האמרי רבנן קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא. לא תקשי לך לעולם דשדנהו בנהרא לבתר דאפקינהו לרשות הרבים ודקא קשיא לך ומאי שנא התם דמיחייב אגזילה בתרייתא ומאי שנא הכא דלא מיחייב אגזילה בתרייתא אמרי התם כי מיחייב אגזילה בתרייתא משום דההוא ממונא דמיחייב השתא בגויה אי הוה שכיח בשעת גזילה קמייתא הוה מיחייב נמי בגויה אבל הכא ההוא מידעם דמיחייב בגויה בגזילה דבתרייתא איתי בגזילה קמייתא ואפי' הכי פטריה רחמנא עילויה הילכך תו לא מיחייב עליה בגזילה בתרייתא דהא איפטר ליה עילויה מעיקרא והא דאמרינן לקמן (סנהדרין ע"ג:) כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה דאלמא אע"ג דמדינא הוה מיחייב אביאה ראשונה כדבעי למימר קמן ומשום דניתן להצילו בנפשו הוא דמיפטר כי חזר ובא עליה מיחייב אביאה שניה שאני התם דתרי חיובי נינהו דהא אי לאו דהוה מתחייב בנפשו הוה משלם תרי קנסי מידי דהוה אהיכא דבאו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה כדאיתא בפרק אלו נערות (כתובות מ':) הילכך לאו חדא חיובא אריכא הוא אבל הכא דאי נמי לא הוה מתחייב בנפשו מעיקרא לא מיחייב אלא חד תשלומין כוליה חדא אריכא הוי. ומסתברא לי נמי לאוקומה להא דאמרינן כגון דשדנהו בנהרא כגון דמקרב נהרא לרשות בעלים והאי עומקיה פחות י"ט וקאי ברה"ר כדתנן בפרק הזורק (שבת ק':) אם היה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו הזורק לתוכו ד' אמות חייב וכמה הוא רקק מים פחות מעשרה טפחים וכי תימא אי בפחות מעשרה הוה קאי קמן ליזול ולשקליה הכא במאי עסקינן כגון דאשפליה מיא לנהרא רבא ולרב אשי דמוקים לה בפרק אלו נערות כגון ששלשל ידו למטה משלשה וקבלו לא מצי לאוקומהו כגון דשדנהו בנהרא לבתר הכי דאם כן מיחייב כדרבא אלא כגון דנפלו להו ממילא בנהרא. והאי טעמא בתרא מסתבר לן טפי מההוא קמא דלא מהני ליה פיטורא דמתחייב בנפשו אלא למפטריה ההוא מעשה דעבד בשעת איסור מיתה אבל למפטריה אמאי דעבד בתר הכי לא מהני ליה אלא לטעמיה דרב דאמר בדמיה קננהו ולית הילכתא כותיה דרב מדאמרינן רבה איגניבו ליה דכרי במחתרתא זכרים לרחלים במחתרת אהדרונהו נהליה ולא קבלינהו אמר הואיל ונפק מפומיה דרב אלמא אין הלכה כרב דפטר כלומר מדלא קא יהיב טעמא אלא משום דנפק מפומיה דרב מכלל דלחבובי מימריה דרב בעלמא הוא דעבד ושמע מינה לית הלכתא כרב:

תנו רבנן אם זרחה השמש עליו דמים לו יש אומרים הרי הוא לך כמי שיש לו דם ונשמה ואסור להרגו אין לו דמים הרי הוא לך כמי שאין לו דם ונשמה ומותר להרגו ויש לפרש דמים [לו יש] לדמיו תשלומין כענין שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו. אם זרחה השמש כו' וכי השמש עליו לבדו זרחה אלא אם ברור לך כשמש שברור ונראה לכל שהוא רחמני עליך שאם תעמוד כנגדו להציל את ממונך אינו הורגך דמים לו אל תקדום להרגו ואם אין הדבר ברור עליך הרגהו. תניא אידך אם זרחה השמש עליו אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך שאם אתה עומד כנגדו הורגך הרגהו ספק אל תהרגהו והאי תנא בתרא לאו דמים לו קא דריש דא"כ איפכא מסתברא אלא משום דכתיב באידך קרא אין לו דמים וסמיך ליה אם זרחה השמש עליו מדכתיב אם ולא כתיב ואם משמע דאקרא קמא קאי והכי קאמר רחמנא אין לו דמים אם זרחה השמש עליו ודרשיה להאי אם זרחה השמש להכא ולהכא. קשיא סתמא אסתמא מתניתא קמייתא משמע דמסתמא קטלינן ומתניתא בתרייתא משמע דמסתמא לא קטלינן ומפרקינן לא קשיא כאן בבן הבא על האב במחתרת מסתמא ליקטליה אבא לברא דודאי אדעתא דהכי אתי דאי קאי אבוה באפיה קטיל ליה וכ"ש באיניש מעלמא והיינו דקתני אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך ואינו הורגך אל תהרגהו ואם לאו הרגהו וכאן באב הבא על הבן במחתרת מסתמא לא ליקטליה ברא לאבא דרחמי אבא נפישין על בריה וכי אתא לאו אדעתא דמקטליה לבריה הוא דאתא והיינו דקתני אם ברור לך הדבר שאין לו שלום עמך הרגהו ואם לאו אל תהרגהו ומהשתא קרא דאם זרחה השמש לתרי גיסי מדריש אין לו דמים אם זרחה השמש עליו כלומר אם ברור לך שבא להרגך הא סתמא באב הבא על הבן יש לו דמים ודרשיה נמי אסופיה דקרא אם זרחה השמש עליו שברור לך שיש לו שלום עמך דמים לו אל תהרגהו הא סתמא הרגהו ואפי' בבן הבא על האב וכ"ש באיניש דעלמא: