קטגוריה:דברים ח י
נוסח המקרא
ואכלת ושבעת וברכת את יהוה אלהיך על הארץ הטבה אשר נתן לך
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.
וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ׃
וְ/אָכַלְתָּ֖ וְ/שָׂבָ֑עְתָּ וּ/בֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔י/ךָ עַל־הָ/אָ֥רֶץ הַ/טֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽ/ךְ׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְתֵיכוֹל וְתִשְׂבַּע וּתְבָרֵיךְ יָת יְיָ אֱלָהָךְ עַל אַרְעָא טָבְתָא דִּיהַב לָךְ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְתֶהֱווֹן זְהִירִין בִּזְמַן דְּאַתּוּן אָכְלִין וּשְבֵעִין הֲווֹן מוֹדִין וּמְבָרְכִין קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן עַל כָּל פֵּירֵי אַרְעָא מְשַׁבְּחָא דִיהַב לְכוֹן: |
רמב"ן
"ואמר ואכלת ושבעת וברכת" - כי תזכור עבודת מצרים וענוי המדבר וכאשר תאכל ותשבע בארץ הטובה תברך עליה את השם ורבותינו (ברכות מח) קבלו שזו מצות עשה וטעמו ותברך את ה' אלהיך וכן ועשית מעקה לגגך (להלן כב ח) וכן ועשית פסח לה' אלהיך (להלן טז א) ולקחת מראשית כל פרי האדמה (להלן כו ב) ורבים כן וטעם על הארץ הטובה כמו ועל הארץ הטובה יצוה שתברכהו בכל עת שתשבע על השובע ועל הארץ שנתן לך שינחילנה לך לעולמים ותשבע מטובה והנה חיוב המצוה הזאת בכל מקום
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
וברכת את ה' אלהיך. על דרך הפשט כשתזכור ימי הרעה שעברו עליך בגלות מצרים והיותכם שם בשעבוד גדול ותזכור ג"כ ענוי המדבר עתה, בבואך בארץ ותאכל ותשבע מפריה ומטובה תברך על זה לשמו של הקב"ה.
ועל דעת רז"ל, וברכת את ה' אלהיך הוא מצות עשה לברך ברכת המזון, והוא כמו (שם כב) ועשית מעקה לגגך, (שם טז) ועשית פסח לה' אלהיך, ובאור על הארץ ועל הארץ.
ויש לך להתעורר כאן כי יש בפסוק זה פתח להבין סוד הברכות ולא תמצא בכל התורה בשום מקום שצוה הקב"ה שנברך לשמו כי אם במקום הזה, ומזה אמר דוד ע"ה (תהלים קמה) ואברכה שמך, ואמר (שם ק) הודו לו ברכו שמו, ורבים כן.
וע"ד הפשט אומר תחלה כי הברכות אינן צורך גבוה אלא צורך הדיוט כי כיון שהוא יתברך מקור הברכה וכל הברכות הן משתלשלות ממנו כל הנמצאים המברכים אותו אין כל ברכותיהם כדאי לו כי הוא הנמצא הקדמון שהמציא הנמצאים כלם ומציאותם אינה אלא מציאותו ומציאותו תספיק בעצמו לא יצטרך לזולתו, וא"כ אם יברכוהו כל היום וכל הלילה מה יתרבה בכך או מה יתנו לו או מה מידם יקח, אין התועלת והרבוי כי אם אלינו, כי כל המברך על מה שנהנה הוא מעיד על ההשגחה שהוא יתעלה הממציא מזון לשפלים כדי שיחיו ובזכותם התבואה והפירות מתברכין ומתרבים, והנהנה ואינו מברך גוזל ממנו ההשגחה ומוסר הנהגת השפלים לכוכבים ומזלות, וזהו שאמר כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל שנאמר (משלי כח) גוזל אביו ואמו, כלומר גוזל להקב"ה ההשגחה ולכנסת ישראל הפירות, שבעון זה מתמעטין לישראל בסבתו, שהרי כל העולם כולו נדון אחר רובו וכל יחיד ויחיד נדון אחר רובו לכך יש לו להראות את עצמו כאילו כל העולם כולו תלוי עליו.
וע"ד קבלה וברכת את ה', אין הברכה צורך הדיוט בלבד וגם אינה הודאה בלבד אבל הוא לשון תוספת ורבוי מלשון (שמות כג) וברך את לחמך ואת מימיך.
ויש לך להשכיל מאמר רז"ל שאמרו בבבא מציעא פרק המקבל בסופו בענין בעל חוב, (דברים כד) ושכב בשלמתו וברכך, מי שצריך ברכה דהיינו הדיוט, יצא הקדש שאינו צריך ברכה, ומקשה שם בגמרא, ולא, והכתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך, אלא ולך תהיה צדקה יצא הקדש שאינו צריך צדקה שכל הצדקות שלו. ביארו החכמים ז"ל בפירוש כי ההקדש צריך ברכה אבל אינו צריך צדקה, ומפורש אמרו בברכות אמר לו ישמעאל בני ברכני, וכן במסכת שבת אמר הקב"ה למשה היה לך לעזרני, והוא ענין הברכה. והנה כאשר אנו מברכים להקב"ה יש בזה תוספת רוח הקדש, וברכתנו היא סבה שיתברכו כל בריותיו ממנו, ואמרו עוד שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ואילו לא היתה הברכה והתפלה כי אם הודאה לבד למה יתאוה לתפלתן של צדיקים המועטין יותר משאר עמים רבים והלא ברב עם הדרת מלך, אבל לשון וברכת ענין תוספת ורבוי, והוא מלשון ברכה הנובעת מן המקור, ולכך אנו מזכירין בתפלתנו תתברך תתרומם, וכן בלשון הקדיש יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא. ועוד מלשון בריכה וכריעה, מי שכל ברך כורע לו, וכן מצינו בספר הבהיר מאי משמע דהאי ברכה לישנא דבריך הוא, שנאמר (ישעיה מה) כי לי תכרע כל ברך, מי שכל ברך כורע לו.
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
"וברכת את ה' אלהיך" למען תזכור כי מאתו היו אלה לך:
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
"ואכלת", ר"ל ולכן ה' אלהיך מיסרך במדבר כדי שאחר שתבא אל הארץ הטובה הזאת תכיר טובת ה' ולא תבעט בטובה כי כבר הרגלת במוסר וביסורים, ועת "ואכלת" ושבעת לא
תשכח טובת ה' רק וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך, כמו הנער שחנכו אביו ע"י שבט מוסר בנעוריו שעת יעניקהו הון ועושר והצלחה יהיה מחונך במדות טובות
ויכיר תמיד חסדי אביו אשר העניקהו מטובו:
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
ואכלת ושבעת. וסמיך ליה פן תשכח וגומר שצריך להזכיר יום המיתה בברכת המזון ולכך תקנו הטוב והמטיב על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה:
ואכלת. וברכת. היינו ברכת המזון וכן נמי צריך לברך לפניו פי' ואכלת ושבעת וברכת כבר שאסור לאדם ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה שנאמר לה' הארץ ומלואה אבל לאחר שבירך הוא משלו שנאמר והארץ נתן לבני אדם וזה אמרתי לה' אדני אתה טובתי בל עליך מכיון שהדיתי לה' אין הטובה משלך:
ואכלת. בגימטריא זהו בכזית:
- פרשנות מודרנית:
ביאור ויקי
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
ברכת המזון - מצוה מהתורה?
ברכת המזון היא אחת מתרי"ג מצוות . חז"ל למדו את המצווה הזאת מהפסוק (דברים ח י) "ואכלת ושׂבעת וברכת את-ה' אלהיך על-הארץ הטבה אשׁר נתן-לך". אך בקריאה פשוטה של הפרק, ניתן לחשוב, שהפסוק הזה הוא בכלל לא מצווה אלא חלק מהתיאור של טוּב הארץ (ח 7-10): "כי ה' אלהיך מביאך אל-ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושׂערה וגפן ותאנה ורמון ארץ-זית שׁמן ודבשׁ. ארץ אשׁר לא במסכנת תאכל-בה לחם לא-תחסר כל בה ארץ אשׁר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשׁת. ואכלת ושׂבעת וברכת את-ה' אלהיך על-הארץ הטבה אשׁר נתן-לך".
איך הגיעו חז"ל למסקנה שזו מצווה?
נראה לי, שחז"ל התבוננו במבנה הפרק. ניתן להבחין בשני קטעים מקבילים (הביטויים המקבילים בכל טור מסומנים בקו):
|
"איך צריך לחיות בארץ:" |
ח6: " "" ושׁמרת את-מצות ה' אלהיך ללכת בדרכיו וליראה אתו" |
ח7-10: "כי ה' אלהיך מביאך אל-ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושׂערה וגפן ותאנה ורמון ארץ-זית שׁמן ודבשׁ. ארץ אשׁר לא במסכנת תאכל-בה לחם לא-תחסר כל בה ארץ אשׁר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשׁת. ואכלת ושׂבעת וברכת את-ה' אלהיך על-הארץ הטבה אשׁר נתן-לך" |
|
"איך אסור לחיות בארץ:" |
ח11: " השׁמר לך פן-תשׁכח את-ה' אלהיך לבלתי שׁמר מצותיו ומשׁפטיו וחקתיו אשׁר אנכי מצוך היום" . |
ח12-14: " "" פן- תאכל ושׂבעת ובתים טבים תבנה וישׁבת. ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה-לך וכל אשׁר-לך ירבה. ורם לבבך ושׁכחת את-ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" . |
השורה הראשונה מתחילה במילה "ושמרת" והשורה השנייה מתחילה במילים "הישמר לך";
השורה הראשונה מסתיימת ב"ואכלת ושבעת וברכת" ובשורה השנייה נאמר "...פן תאכל ושבעת" ולא כתוב "וברכת".
מכאן ניתן להסיק, ששתי השורות מתארות שני מצבים מנוגדים - השורה הראשונה מתארת את המצב הרצוי והשורה השנייה מתארת את המצב הלא-רצוי. המצב הרצוי הוא לשמור את מצוות ה', וזה מתבטא בכך, שאחרי שהאדם אוכל ושבע - הוא מברך את ה' על הארץ הטובה שנתן לו; המצב הלא-רצוי הוא לשכוח את ה', וזה מתבטא בכך, שהאדם אוכל ושבע ואינו מברך.
לפי זה נראה, שצריך לברך גם על טיולים בארץ ועל בניית בתים, גם על חציבת חומרים, על גידול צאן ובקר, וגם - באופן כללי - על כל מצב שבו האדם מתעשר.
אך המצווה היא לברך רק מיד אחרי ששבעים, כי תחושת השובע של האדם היא התחושה הבסיסית ביותר שמזכירה לו את טוב הארץ. כאשר האדם שבע, הוא נזכר בכל שאר הדברים הטובים שיש בארץ - הטיולים, המחצבים, הכסף וכו'.
לכן, זמן הברכה הוא - אחרי שאוכלים ושבעים, אבל תוכן הברכה הוא - לא רק על האוכל אלא על הארץ באופן כללי.
ע"ע:
מקורות
על-פי מאמר של אראל (הגהה: עופר לביא) שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-01-10.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • Sefaria • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "דברים ח י"
קטגוריה זו מכילה את 26 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 26 דפים.