שמואל ב יב

א וישלח יהוה את נתן אל דוד ויבא אליו ויאמר לו שני אנשים היו בעיר אחת אחד עשיר ואחד ראש ב לעשיר היה צאן ובקר הרבה מאד ג ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדו מפתו תאכל ומכסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת ד ויבא הלך לאיש העשיר ויחמל לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לארח הבא לו ויקח את כבשת האיש הראש ויעשה לאיש הבא אליו ה ויחר אף דוד באיש מאד ויאמר אל נתן חי יהוה כי בן מות האיש העשה זאת ו ואת הכבשה ישלם ארבעתים עקב אשר עשה את הדבר הזה ועל אשר לא חמל ז ויאמר נתן אל דוד אתה האיש כה אמר יהוה אלהי ישראל אנכי משחתיך למלך על ישראל ואנכי הצלתיך מיד שאול ח ואתנה לך את בית אדניך ואת נשי אדניך בחיקך ואתנה לך את בית ישראל ויהודה ואם מעט ואספה לך כהנה וכהנה ט מדוע בזית את דבר יהוה לעשות הרע בעינו [בעיני] את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה ואתו הרגת בחרב בני עמון י ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם עקב כי בזתני ותקח את אשת אוריה החתי להיות לך לאשה     יא כה אמר יהוה הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעיך ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת יב כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש     יג ויאמר דוד אל נתן חטאתי ליהוה ויאמר נתן אל דוד גם יהוה העביר חטאתך לא תמות     יד אפס כי נאץ נאצת את איבי יהוה בדבר הזה גם הבן הילוד לך מות ימות טו וילך נתן אל ביתו ויגף יהוה את הילד אשר ילדה אשת אוריה לדוד ויאנש טז ויבקש דוד את האלהים בעד הנער ויצם דוד צום ובא ולן ושכב ארצה יז ויקמו זקני ביתו עליו להקימו מן הארץ ולא אבה ולא ברא אתם לחם יח ויהי ביום השביעי וימת הילד ויראו עבדי דוד להגיד לו כי מת הילד כי אמרו הנה בהיות הילד חי דברנו אליו ולא שמע בקולנו ואיך נאמר אליו מת הילד ועשה רעה יט וירא דוד כי עבדיו מתלחשים ויבן דוד כי מת הילד ויאמר דוד אל עבדיו המת הילד ויאמרו מת כ ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלתו [שמלתיו] ויבא בית יהוה וישתחו ויבא אל ביתו וישאל וישימו לו לחם ויאכל כא ויאמרו עבדיו אליו מה הדבר הזה אשר עשיתה בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם כב ויאמר בעוד הילד חי צמתי ואבכה כי אמרתי מי יודע יחנני [וחנני] יהוה וחי הילד כג ועתה מת למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד אני הלך אליו והוא לא ישוב אלי כד וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה ותלד בן ויקרא [ותקרא] את שמו שלמה ויהוה אהבו כה וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה בעבור יהוה

א וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת נָתָן אֶל דָּוִד וַיָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ. ב לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד. ג וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת. ד וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו. ה וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי יְהוָה כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת. ו וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל. ז וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל. ח וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה. ט מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְהוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו [בְּעֵינַי] אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן. י וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה.     יא כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת. יב כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ.     יג וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַיהוָה וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם יְהוָה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת.     יד אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי יְהוָה בַּדָּבָר הַזֶּה גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת. טו וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל בֵּיתוֹ וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ. טז וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר וַיָּצָם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה. יז וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן הָאָרֶץ וְלֹא אָבָה וְלֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם. יח וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיָּמָת הַיָּלֶד וַיִּרְאוּ עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ כִּי מֵת הַיֶּלֶד כִּי אָמְרוּ הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו וְלֹא שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד וְעָשָׂה רָעָה. יט וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד וַיֹּאמְרוּ מֵת. כ וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שמלתו [שִׂמְלֹתָיו] וַיָּבֹא בֵית יְהוָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל. כא וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם. כב וַיֹּאמֶר בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ יחנני [וְחַנַּנִי] יְהוָה וְחַי הַיָּלֶד. כג וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי. כד וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן ויקרא [וַתִּקְרָא] אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַיהוָה אֲהֵבוֹ. כה וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר יְהוָה.

א וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת נָתָן אֶל דָּוִד, וַיָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ: "שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת, אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ רש, עני. ב לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד. ג וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה, וַיְחַיֶּהָ דאג למחייתה וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו, מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב, וַתְּהִי לוֹ כְּבַת. ד וַיָּבֹא הֵלֶךְ אורח לְאִישׁ הֶעָשִׁיר, וַיַּחְמֹל האיש העשיר רצה להכין ארוחה לאורח שלו, אך התקמצן על הצאן שלו והעדיף לקחת את כבשת הרש לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת להכין ארוחה לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ, וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ, וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו". ה וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן: "חַי יְהוָה לשון של שבועה כִּי בֶן מָוֶת ראוי למות הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת. ו וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם פי ארבע (השווה לשמות כא לז), עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל". ז וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד: "אַתָּה הָאִישׁ! כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל. ח וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ הבית (המלכות) של שאול, וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ, וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, וְאִם מְעָט ואם זה נראה מעט בעיניך וְאֹסִפָה לְּךָ הייתי יכול להוסיף לך כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה. ט מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְהוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע (בעינו) בְּעֵינַי? אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב, וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה, וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן. י וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם, עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי ביישת אותי (בכך שמלך ישראל נוהג באופן כזה), וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה. {ס}
יא כֹּה אָמַר יְהוָה: הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ רעה שתעשה לך על ידי אחד מבני ביתך (מרד אבשלום המתואר החל מהפרק הבא), וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ, וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת באופן גלוי, לאור יום - כפי שאכן מתואר להלן טז, כב. יב כִּי ואמנם אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד מול כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ". {ס}
יג וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן: "חָטָאתִי לַיהוָה", {ס}
וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד: "גַּם יְהוָה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ בגלל שאתה מודה בחטאך, ה' יקל בעונשך ו- לֹא תָמוּת למרות לגבי גזל כבשת הרש פסק דוד ש"בֶן מָוֶת הָאִישׁ". יד אֶפֶס אבל כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי יְהוָה ה' (לשון סגי נהור) בַּדָּבָר הַזֶּה, גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת".

מותו של הבן הנולד לדוד ובת שבע

טו וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל בֵּיתוֹ, וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ חלה במחלה אנושה. טז וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹהִים בתפילות אל ה' בְּעַד הַנָּעַר, וַיָּצָם דָּוִד צוֹם, וּבָא וְלָן וכאשר הלך לישון, לא שכב במיטה, אלא וְשָׁכַב אָרְצָה. יז וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן הָאָרֶץ, וְלֹא אָבָה הסכים וְלֹא בָרָא אכל אִתָּם לָחֶם. יח וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיָּמָת הַיָּלֶד, וַיִּרְאוּ פחדו עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ כִּי מֵת הַיֶּלֶד, כִּי אָמְרוּ 'הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו וְלֹא שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ, וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד, וְעָשָׂה רָעָה כתוצאה מבשורה רעה זאת הוא יעשה דבר רע (כגון יפגע בעצמו)'. יט וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים, וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל עֲבָדָיו: "הֲמֵת הַיֶּלֶד?" וַיֹּאמְרוּ: "מֵת". כ וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ משח שמן על עורו וַיְחַלֵּף (שמלתו) שִׂמְלֹתָיו את בגדיו וַיָּבֹא בֵית יְהוָה וַיִּשְׁתָּחוּ, וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל ביקש לאכול, וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל. כא וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו: "מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה? בַּעֲבוּר בעוד ש- הַיֶּלֶד חַי צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ, וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם?". כב וַיֹּאמֶר: "בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה, כִּי אָמַרְתִּי: מִי יוֹדֵעַ (יחנני) וְחַנַּנִי אולי יחון, ימחל לי יְהוָה וְחַי הַיָּלֶד. כג וְעַתָּה מֵת - לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם? הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד? אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו להצטרף אליו (כאשר אמות גם אני) וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי".

הולדת שלמה

כד וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, וַתֵּלֶד בֵּן (ויקרא) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה, וַיהוָה אֲהֵבוֹ כלומר, אותו בחר ה' שלא להרוג. כה וַיִּשְׁלַח ה' שלח לדוד בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ ידיד ה', בַּעֲבוּר יְהוָה לרמז ששלמה יאהב את ה' (ולא רק שה' יאהב אותו, כפי שנכתב בפסוק הקודם). {פ}

יואב ודוד כובשים את רבת עמון

כו וַיִּלָּחֶם יוֹאָב בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן, וַיִּלְכֹּד אֶת עִיר הַמְּלוּכָה הבירה, בה יושבים המלכים. כז וַיִּשְׁלַח יוֹאָב מַלְאָכִים אֶל דָּוִד, וַיֹּאמֶר: "נִלְחַמְתִּי בְרַבָּה, גַּם לָכַדְתִּי אֶת עִיר הַמָּיִם שם נוסף לעיר המלוכה של רבת בני עמון (כיון שישבה ליד בריכות מים). כח וְעַתָּה אֱסֹף אֶת יֶתֶר הָעָם יתר הלוחמים, שלא באו למלחמה וַחֲנֵה הקם מחנה כמצור על העיר עַל הָעִיר יתר העיר (שמסביב לעיר המלוכה) וְלָכְדָהּ, פֶּן אֶלְכֹּד אֲנִי אֶת הָעִיר וְנִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ כולם יגידו "זאת העיר שיואב כבש", ולא יזכירו את שמו של דוד המלך". כט וַיֶּאֱסֹף דָּוִד אֶת כָּל הָעָם וַיֵּלֶךְ רַבָּתָה, וַיִּלָּחֶם בָּהּ וַיִּלְכְּדָהּ. ל וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת כתר מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ, וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב, וְאֶבֶן יְקָרָה, וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד, וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא הַרְבֵּה מְאֹד. לא וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הוֹצִיא, וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה שם אותם לעבוד בעבודות גרור, ניסור אבנים וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל לדוש את תבואתו על ידי כלי דיש עשוי ברזל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל כלים לגזימת עצים וְהֶעֱבִיר אוֹתָם הוביל אותם ממקום למקום (במלכן) בַּמַּלְבֵּן להעסיק אותם בהכנת לבנים, וְכֵן יַעֲשֶׂה לְכֹל עָרֵי בְנֵי עַמּוֹן. וַיָּשָׁב דָּוִד וְכָל הָעָם יְרוּשָׁלָ͏ִם. {פ}